12 תשובות
חשבתי שתכתוב אם הם לא מפחדים מהאשמה, מהחרטה...
אני מניחה שבריונים לרוב נטפלים לאנשים חלשים מהם, שהם לא רואים ככאלה שעשויים להוות איום בעתיד
מה אני שומע
מתי זה אי פעם קרה?
מה
כמה אנשים אתה חושב שהולכים לרצוח מישהו שהתבריין עליהם?
איך אתה לא פוחד לצאת מהבית? אתה לא חושש מפיגועים/מפגעי דרך / שידרסו אותך?
אנחנו לרוב לא חוששים מהמקרה הקיצון ביותר, אלא הסביר יחסית.
יתנקש? רוב האנשים הם לא קרימינליים, בטח לא כאלה חנונים שנתפסים חלשים.
שואל השאלה:
אל תערבבו בין הסתברות כללית לבין דינמיקה של סיכון בין אישי.
הטענה לא הייתה שרוב האנשים יתנהגו באלימות קיצונית, אלא שבריונות יוצרת לעיתים מסלולי הסלמה, שבהם משתנים פסיכולוגיים (השפלה, נקמה, אובדן שליטה) מעלים סיכון מעבר לסטטיסטיקה הממוצעת.
הטיעון זה כמעט לא קורה אינו הפרכה, זו התייחסות לשכיחות ממוצעת שמתעלמת מפיזור קצה ומהשפעת תנאים קונטקסטואליים.
וגם ההשוואה לפיגועים או תאונות דרכים שגויה מבחינה קטגורית: אלו סיכונים אקראיים, בעוד שכאן מדובר באינטראקציה חוזרת עם גורם אנושי ספציפי, שבה התגובה אינה בלתי תלויה בסיטואציה.
השאלה היא לא האם זה נפוץ, אלא האם אנשים מתחשבים בכך שלהתנהגות שלהם יש פוטנציאל תגובה לא ליניארי.
ובחלק מהמקרים כן, ובצדק.
אנונימי
^אתה מבלבל בין הטיעון "זה לא קורה הרבה" לבין הטיעון "בגלל שזה לא קורה הרבה אנשים פחות מייחסים משקל למקרה הספציפי הזה."
השאלה שלך הייתה למה אנשים לא מתייחסים לאפשרות הזו כשהם מתבריינים לאדם אחר, והתשובה שניתנה לך הייתה שבגלל חוסר הסבירות, אנשים לא חושבים על התוצאה הזו.
שואל השאלה:
התגובה שלך פשוט מנסחת מחדש את אותו רעיון, לא מפריכה אותו.
אנשים לא מתחשבים בזה כי זה נדיר הוא הסבר פסיכולוגי תיאורי, לא תשובה לשאלה הנורמטיבית שנשאלה על מבנה שיקול הסיכון עצמו.
בנוסף, יש כאן ערבוב בין היעדר מחשבה בפועל לבין הצדקה לוגית להיעדר מחשבה. העובדה שאנשים לא מחשבים תוצאה מסוימת בזמן התנהגות לא אומרת שהתוצאה אינה רלוונטית לשקלול רציונלי של סיכון.
הטיעון שלך גם מניח ליניאריות: שככל שמשהו פחות שכיח הוא פחות צריך להשפיע על התנהגות. זה לא בהכרח נכון כשמדובר באירועים עם עלות קצה גבוהה או בהסתברויות מותנות באינטראקציה בין אישית.
בקיצור, זו לא הפרכה של הטענה, אלא תיאור של איך אנשים נוטים לחשוב בפועל, בלי מענה לשאלה האם זה שיקול עקבי מבחינה לוגית.
אל תנסה להתחכם
אנונימי
^אתה האחד שמנסה להתחכם. להלן ציטוט השאלה:
"איך אנשים לא מפחדים להתבריין לאנשים אחרים? הם לא לוקחים בחשבון את הסבירות של שאותו בן אדם יתנקש בהם?"
אז כתשובה ל "איך אנשים לא מפחדים" וכו', נענית: "הם פשוט לא לוקחים את זה בחשבון."
ומתוך התשובה הזו עולה שהתשובה לשאלה השנייה שלך היא: "לא, הם לא לוקחים את זה בחשבון."

נניח לצורך הדיון הזה שבאמת שאלת על "האם יש מקום לחשב את הסיכון שירצחו אותך?" ולא "מדוע אנשים לא מפחדים שירצחו אותם?"
התשובה תישאר אותו הדבר, זה מקרה קיצון שיקרה רק במקרים מועטים, ואין טעם לשקלל אותו בשל הנדירות שבה הוא מופיע.
ואני יודע שניסית לענות לזה בטענה האבסורדית על כך שלא בכל מקרה האירוע הפחות שכיח צריך להשפיע פחות, בגלל שהפעם זה אירוע עם עלות גבוהה.
את הטענה הזו אפשר לסתור בנקל, מכיוון שהיא מניחה מבנה לא נכון של השיקול אותו בני אדם עושים.
הצורה בה אנחנו משקללים דברים היא "הסיכון ביחס לשכיחות", הסיכון הוא חלק מלכתחילה מהחישוב, אם מדובר בסיכון גבוה מאוד, אז ייתכן שבמצבים פחות שכיחים הוא יעלה את המשקל שלהם בהחלטה הכללית, אך זה לא חריג אלא תוצאה של המערכת.
שואל השאלה:
התגובה שלך מתארת איך אנשים נוטים לשקלל סיכונים בפועל, אבל היא לא עונה על השאלה העקרונית שנדונה.
דבר ראשון, זה נדיר ולכן אין טעם להתחשב בזה הוא לא נימוק לוגי, אלא כלל אצבע פסיכולוגי. נדירות לבדה לא קובעת רלוונטיות; היא רק רכיב אחד בתוך שקלול סיכון כולל.
דבר שני, הטענה שאתה מציג מניחה שמנגנון השקלול האנושי הוא גם תקן רציונלי וגם הסבר מספק. זו הנחה מעגלית: אתה מתאר איך אנשים חושבים ואז משתמש בזה כהצדקה לכך שזה נכון לחשוב כך.
דבר שלישי, גם במסגרת אינטואיטיבית של החלטות, אירועים נדירים אינם נעלמים, הם פשוט מקבלים משקל נמוך יותר. השאלה המקורית לא הייתה האם הם שכיחים, אלא האם יש הצדקה להתעלם מהם לחלוטין, ועל זה לא ניתנה תשובה.
לבסוף, העובדה שמודל קוגניטיבי קיים בפועל לא הופכת אותו לנורמה לוגית מחייבת, זו הבחנה בסיסית בין תיאור לבין הצדקה.
ואם אני זוכה להעביר ביקורת, שמים לב למלאכותיות.
אנונימי
^
ראשית, זו הייתה השאלה, מדוע אנשים עושים x, והתשובה שלי הייתה הסיבה בשלה אנשים עושים x.
לפני שאענה לטענה, אני רוצה לפרק את הנאמר כלפיי:
1. 'זה נדיר ולכן אין טעם להתחשב בזה הוא לא נימוק לוגי', דווקא כן. אם אתה משתמש במערכת בינארית שמחשבת הסתברות והיזק, ומוציאה סיכון, לטעון שתופעה נדירה מספיק כדי שלא יהיה צורך להתחשב בה זה מהלך לוגי לגמרי.
2. 'הטענה שאתה מציג מניחה שמנגנון השקלול האנושי הוא גם תקן רציונלי וגם הסבר מספק. זו הנחה מעגלית.' הנחה מעגלית היא הנחה שבה a מוכיח את b וb מוכיח את a, המונח אליו אתה מתכוון הוא "הנחת המבוקש", כאשר אני כביכול טומן את המסקנה שלי בתוך עובדה אותה אני מציג. זה לא נכון מכיוון שלא טענתי שהסיבה שאנשים חושבים כך זו ההצדקה, אלא טענתי (בתשובה המקורית) שזו הסיבה בגללה אנשים אינם משקללים את האפשרות להירצח, וטענתי השנייה, אם תרצה טיעון שיגיב לשאלה שלך "מדוע לא בעצם?", מתבססת על העובדה שסיכון הוא ביחס להיזק וההסתברות, וכשההסתברות נמוכה דיו - גם אם ההיזק גבוה מאוד, הסיכון עצמו נמוך מספיק.
3. לא טענתי כי האירועים הנדירים נעלמים, קרא שוב את התגובה שלי או את הסיכום הקצר להלן: הסיכון הינו תוצאה של חישוב ההסתברות וההיזק, בהנחה ובה הסיכון נמוך מספיק, ניתן להתעלם ממנו, מכיוון שכך, טענה על שכיחות עונה על שאלת ההצדקה להתעלמות, כי ההיזק נתון (רצח), משמע הנקודה החסרה היא השכיחות.


אם נניח והשאלה הינה שאלה עקרונית, נצטרך למצוא את הניסוח התואם, והצורה בה הוא יראה תהיה כך:
"האם עלינו לשקלל את האפשרות של רצח כשאנחנו מתנהגים בבריונות לאדם, למרות הסיכון הנמוך ובשל ההפסד הגבוה?"
וכתשובה לשאלה זו אענה שעדיין יש מקום להתעלם מהסיכון הנ"ל, בשל עובדת היותו נמוך מספיק.
כי אנשים לא חושבים על הכל, המוח שלנו לא מספיק חרוץ בשביל זה, מה שסביר וקרוב מתקבל בברכה ומה שלא סלמאת, למה זה ככה?
כנראה בהתפתחות שלנו ושל המוח שלנו זה המבנה שעבד הכי טוב ונשמר