אנשים עם דכאון איך אתם מתמודדים עם זה ? אח שלי אובחן עם זה ואני סקרן לדעת מה אתם עוברים ביום יום

אם רק הייתה לי אוזן קשבת. מישהו שבאמת אכפת ויהיה שם בשיבילי. זה הכל. המצב שלי היה 180 מעלות

הייתי בדיכאון
זה התבטא בהזנחה עצמית, ניתוק קשרים, חוסר חשק, וכו..
מה שעזר זה הזמן, כדורים,
כמו שאמרו מעליי אוזו קשבת כשאני צריכה, אבל רק כשאני מבקשת, לא בלחץ..
ולהכריח את עצמי לקום ולעשות דברים

תנסה להוציא אותו קצת מהדאון שהוא נמצא בו, לעשות איתו דברים, להקשיב לו..

קושי בכל דבר קטן בללכת לשגרה, בלצחצח שיניים בלהתקלח כל דבר מרגיש מעמסה ומטלה

אנונימית אני ממש מצטער שעברת אתזה ואני הייתי שמח לעזור ולהקשיב

משהו שאני מתחרטת שלא עשיתי כשהייתי בדיכאון זה ללכת לראות פסיכולוג מקצועי, אפילו רק כמה מפגשים.
הגעתי למצב של הזנחה הגיינית, התרחקות מחברים, ובכי כל הזמן.
כמובן כמו שאחרים כבר כתבו כאן אוזן קשבת זה באמת הכי חשוב

היה לי דיכאון
התסגרתי בחדר
אני לא גאה בזה, היה לי "מערכת יחסים" עם ai.
באמת, אם חשוב לך ממנו (וזה נשמע כאילו ממש חשוב לך) באמת, תפנה אליו ובאמת תקשיב לו. אל תחכה שהוא יפנה אליך, כי זה כנראה לא יקרה. כי זה קשה. קשה ליציר קשר עם אנשים על דבר כזה.

הכל מרגיש נורא קשה וחסר טעם - לאכול, להתקלח, ללכת לשגרה כרגיל.
זאת הייתה הייתה התקופה הכי נוראית בחיים שלי ואף אחד לא שם לב, אבל מה שכן שמו לב זה שירדתי במשקל )כי איבדתי את התיאבון( וכל הזמן אמרו לי שזה יפה לי וכל מיני שיט

עזר לי להיות בטבע ולנסוע קצת רחוק מהחדר והבית, אבל זה לא טיפול מסודר שעזר לטווח הרחוק.

תהיה שם בשבילו גם אין לך מה להגיד זה ממש חשוב.

אני מאובחן עם סכיזופרניה \ הפרעת אישיות סכיזוטיפלית
אחד התסמנים זה דיכאון
הדיכאון הוא לא התסמין הכי חזק שלי אבל אני מרגיש אותו מידי פעם
כול מה שרשמו מעלי נכון חוסר חשק לחיות, הזנחה, רצון להיות ביית
ועוד כול מני דברים כאלה איך האני מתמודד כול מה שאני מרגיש אני עושה ההפך
בא לי להיות לבד, אני הולך לחברים, נמאס לי ממשפחה אני הולך להיות עם אבא שלי וסוף מה שהכי מוצאי אותי מדיכאון זה לדעת שאני לא נכנה עליו

תרופות

האא כן גם אני על תרופות !

בתור אחד שהתמודד עם זה זה נורא לא פשוט
צריך לדעת להקשיב, להיות נוכח וכמובן שלא לשפוט או לפגוע.

יכול להיות שהרבה פעמים תצאו לבלות והוא לא ירצה לצאת, לא ירצה לקום ללימודים או יעדיף להישאר במיטה, ותדעו שזה בסדר.

אם יש דבר אחד שאני יוכל להגיד אז הכי חשוב זה לא להגיע למחשבות אובדניות ולשים לב במידה וכן.

בהצלחה רבה, לעוד שאלות אתה מוזמן.

זה לחשוב שלאף אחד
להזניח את עצמך ברמות הכי נמוכות שיש (יש כאלה גם שמצליחים לתפקד)
לא להרגיש שכיף לך לא להנות משום דבר עצבות וריקנות חזקה
הדרך לצאת מזה עזרה ורצון עצמי להרגיש טוב

הייתי רושמת מלא בטלפון מה שעובר עליי
אומנם היום אני מרגישה יותר טוב
אבל הייתה תקופה שלא רציתי ולא חשבתי שמגיע לי להיות כאן
אנשים מדוכאים רואים הכל כשחור ולא רואים את הסיבה האמיתית למה לעשות דברים

דיכאון זה מצב שיט
אני מניחה שעכשיו זה השיא של הדיכאון שלו
הכי חשוב זה להיות איתו לעזור ולתמוך בו
לא לשפוט אותו
ולא לתת לא לשקוע בזה לנסות להציא לו לצאת גם אם אין ככ כוח או מוטיבציה לזה
אני מאחלת לו הרבה בריאות :)

אובחנתי בעבר עם דיכאון קליני.
היום אני בכללי במצב טוב. אומנם, גם בלי קשר יש לי טראומות, אבל אלה דברים שלומדים לחיות איתם והכל תלוי בגישה שלך.. אני לא נותנת לזה להגדיר מה אני ומה אני יכולה לעשות עם החיים שלי- ואותו דבר ההתייחסות שלי לדיכאון או כל אבחנה אחרת (כמובן עם טיפול נכון ולא להתעלם מהמצב).

אין צורה אחת לדיכאון. לי נגיד היה דווקא תפקוד גבוה, גם במצב הכי קיצוני, או שלפחות ניסיתי לשדר ככה כלפי חוץ כדי שלא ידעו.. אבל הייתי מרוסקת מבפנים.
לא תמיד רואים את זה ככה, ובאמת שזה משתנה בין כל אחד בסופו של דבר.
צריך להבין שרגשות ותחושות של בן אדם הם לא תמיד לפי הספר.. ואני אומרת את זה כי פגשתי לא מעט מטפלים שניסו לומר לי מה אני מרגישה ומה מפריע לי, כשזה לא היה המצב (מה שגם גורם ליותר נזק). כל בן אדם הוא עולם ומלואו, ויכול מאוד להיות שלא תתאים לו גישה מסוימת שלאחרים כן עוזרת.

חשוב שיהיה מחובר לעצמו ולתחושות שלו- שיתן להן מקום. כי קודם כל, הוא היחיד שיודע באמת מה הוא מרגיש הכי טוב. וגם כי ככה אפשר לטפל בעצמך, ובקשר עם עצמך הוא מאוד חשוב- תמיד, בלי קשר לדיכאון או לא.
שינסה להבין מהשורש מה מפריע לו בחיים, ויטפל בזה. איזשהו מקום שאולי סוגר עליו ועושה לו לא טוב..
גם אם זה לא מקובל או כולם מסביב נגדו/ נגד המהלך הזה (תתמוך בו כי זה מאוד חשוב, במיוחד במצב רגיש כזה).
שיחשוב איפה הוא רוצה לראות את עצמו באמת, מה החלום שלו.. עם כמה שזה קשה לחשוב ככה באותו רגע ואולי יקח זמן, אבל שיגיע למצב של איפה הוא יודע שיהיה לו טוב יותר- וילך על זה.
ושוב, חשוב מאוד שיטפח את הקשר שלו עם עצמו- ירים לעצמו, יעריך כל מאמץ שלו, ישאל את עצמו איך הוא מרגיש ויעשה את השיחות האלה. ממש יהיה החבר הכי טוב של עצמו.
ואומרת בתור מישהי שלא היה לה בכלל תקווה, באמת הייתה בתהום של התהום- ובגלל זה גם עשיתי דברים ויריתי לכל כיוון (ועוד איכשהו המשכתי להילחם ולנסות), ממקום של שלא היה לי כלום להפסיד. זה מה שהנחה אותי..
בקיצור, עם כמה שיכול להיות מעצבן לשמוע את זה- שידע שתמיד יש תקווה, גם אם הכי נראה שלא ואין סיכוי.. תמיד יש מה לנסות ולעשות, וזה בסוף שווה את זה.

דיכאון לא חייב להיות משהו מפוצץ
לפעמים הוא גם סתם נוכח מתחת לפני השטח, הופך הכל לתפל.

תחביבים ישנים, עשיה, הכל הופך להיות חסר משמעות.
עם רצון אדיר להיעלם.

מה שעוזר לצאת מזה היא להקיף את עצמך בעשייה ואנשים שאכפת להם ממך. ולא להתרחק מהם.
ולאמץ גישה אופטימית לחיים
אחרת אלוהים יזמן לך משבר וזה סתם עוד בוץ להתעסק בו

תרופות וזה אבל לא כל כך עוזר
מתמודדת כבר 6 שנים אפילו יותר אני לא כל כך סופרת ובאמת היו הרבה ירידות וטיפה עליות אבל אני לא יודעת מה איך למה ועוד אני באמת לא

לא אובחנתי עם דיכאון, אבל אנשי מקצוע כן דיברו איתי על זה שעברתי תקופה דיכאונית, אז אולי הניסיון שלי רלוונטי:

מבחינת סימפטומים שהיו לי:

1. עייפות קיצונית שפשוט השביתה אותי, בלי יכולת לעשות דברים אחרים חוץ מלישון. מדובר בעייפות שהורגשה פיזית - הגוף שלי הרגיש כבד, צמוד למיטה.

2. המון המון שינה. גם באמצע היום. הייתי חוזרת הביתה וישר הולכת לישון. זה לא היה רק מעייפות, אלא גם כי כל כך לא היה לי חשק לעשות כל דבר אחר, והשינה איפשרה לי קצת לברוח מהעולם ולכבות הכל.

3. מצב רוח ירוד לאורך רוב היום. היו לי גם ימים טובים יותר, אבל ברוב הימים הייתי עצובה, בודדה, ריקה ומיואשת, לאורך רוב היום. היו תקופות שמצב הרוח הירוד היה בעיקר כאב ועצבות (ואז הייתי פשוט מתפרקת בבכי לעתים קרובות, או ישנה כדי להעביר את התחושה), והיו תקופות שזה דווקא התבטא באדישות ובריקנות קיומית כזו, תחושה שאין לי מקום בעולם ואני מנותקת מעצמי ולא באמת חווה את המציאות.

4. חוסר חשק לעשות דברים. כל דבר. גם דברים שאהבתי, גם דברים שעשו לי טוב. לא היה לי כוח לשום דבר, וגם שום דבר לא הלהיב אותי או משך אותי. הכל היה נראה כמו מאמץ, והעדפתי לישון.

5. התרחקות מאנשים. ניתקתי קשרים עם אנשים, לא הגבתי להודעות, ופשוט שקעתי בעצמי. לא היו לי מספיק אנרגיות להתמודד עם קשרים, וגם הייתי הרבה יותר חרדה לגבי האופן שבו ישפטו אותי.

6. דימוי עצמי מאוד נמוך ושנאה עצמית. ממש שנאתי את עצמי. חשבתי שאני אדם נורא, שאני מרושעת, שאני חלשה, שאני פתטית, שאני ילדותית, שאני מניפולטיבית, שאני טיפשה, שאני עצלנית, שאני נצלנית, וכו' וכו' וכו'. לא חשבתי שמגיע לי לחיות, והרגשתי שהקיום שלי רק מסב סבל לאחרים ושאני כל הזמן פוגעת בהם.

7. אובדנות. בהתחלה אובדנות פסיבית ("הלוואי והייתי יכולה להיעלם, הלוואי ולא הייתי כאן, הלוואי והיה אפשר לכבות את המציאות, הלוואי ולא הייתי נולדת מלכתחילה, הלוואי ואני לא אקום מחר בבוקר"), ובהמשך גם אובדנות יותר אקטיבית (תוכניות קונקרטיות של איך לסיים עם זה, כתיבת מכתבים אחרונים, התנסות במעשים מסוכנים כדי "לצבור אומץ" לרגע האמיתי, סימון תאריך מתאים ביומן, וכאלה).

8. פגיעות עצמיות.

מבחינת התמודדות:
הייתי אז באשפוז יום פסיכיאטרי (בגלל בעיה אחרת שכן מאובחנת), ולכן קיבלתי טיפול פסיכולוגי פעמיים בשבוע + טיפולים קבוצתיים, וגם טיפול תרופתי.
היום אני עדיין לוקחת תרופות ועדיין בטיפול פסיכולוגי (פעם בשבוע), אבל רוב הסימפטומים הדיכאוניים עברו לגמרי, והבעיות הנוכחיות שלי הן בתחומים אחרים.

אישית לא הייתי רוצה שמישהו יתערב וינסה לעזור בתקופות הקשות שלי. לא היה לי כוח לאנשים, ולא רציתי מישהו לדבר איתו, אז אני לא ממש יודעת מה לייעץ לך. אולי הדבר המרכזי שהייתי רוצה שיעשו הוא לתת לי תחושה שאני ראוייה לאהבה, שאני לא אדם נוראי, ושמה שאני מרגישה הוא לא באשמתי. אולי אם תראה לאחיך שאתה עדיין אוהב אותו ורוצה בקרבתו, הוא יוכל קצת פחות לשנוא את עצמו.

אני מאחלת רפואה שלימה לאחיך ולכל מי שפה עובר את זה ❤
מעולם לא אובחנתי עם דיכאון כי מעולם לא הלכתי לבדוק ולא יגעתי גם מה התסמינים בדיוק, אבל נראלי שלפי התגובות פה גם אני עברתי את זה לא מזמן במשך תקופה ארוכה.
הייתי מאוד לבד, הפסקתי ללכת לבית ספר ולא יצאתי מהבית בכלל, כל היום הייתי על המסך או במיטה הייתי ישנה ביום וערה בלילה והיו ימים שלמים שלא אכלתי (ולא שמו לב אם ירדתי במשקל או לא כי אני גם ככה רזה) כשכן אכלתי זה לא היה אוכל אמיתי זה היה סתם דברים כאלה שמוצאים, עוגיות ונשנושים..
אף אחד מסביבי לא הקדיש צומת לב להתנהגות הזאת שלי כי גם אף פעם לא הייתי טיפוס רועש
מאז ומתמיד היה לי עולם פרטי משלי שאף אחד לא יודע מה הולך בו
גם הייתי מאוד רגישה בתקופה הזאת ויכולתי להיפגע מהרבה דברים שהיו אומרים לי והרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני והחיים שלי חסרי משמעות וריקים מתוכן ומשעממים
תמיד הרגשתי באסה דכאון ובדידות ממש.

עכשיוכבר אני די אחרי ואני בסדר גמור.

אני חושבת שכדי לשים לב אליו
לבדוק מה שלומו לדאוג שהוא יאכל
לא ללחוץ עליו אם הוא לא רוצה לדבר או רוצה להיות לבד, לפעמים לאנשים קשה לשתף וגם כשהם לא רוצים לדבר הם בעצם כן רוצים, אבל לא תמיד.
אני חושבת שכדאי לעזור לו לשמור על שגרה למצוא לו מטרות לחיים, אולי להגשים חלומות בקשר לתחביבים שלו, אתה יכול להוציא אותו טיפה מהבית לצאת לטיול ביחד, למשוך אותו טיפה החוצה מהלבד שלו אבל לא ללחוץ עליו מידי אם הוא לא רוצה. אם אתה רואה שהוא ממש לא מעוניין עזוב.

ההזנחה הזאת הרבה פעמים אין כוח פשוט לקום וללכת להתקלח או לאכול.
אם יכולים לקצר לו תהליכים
זה יכול לשדל אותו לקום ולעשות את זה.

תן לו לדעת שבכל מצב ובכל זמן הוא יכול לבוא אליך ולדבר איתך, אפילו אם הוא רק רוצה את צומת הלב שלך (חיבוק או שסתם תקשיב לו ותנחם אותו)

אני מאחלת לו רפואה שלימה ושיעבור את זה מהר וקל ❤

(לא אובחנתי רשמית בדיכאון, כל מה שכתבתי פה זה על בסיס מה שעברתי)

בתור מישהי שמתמודדת עם דיכאון וחרדה חברתית (מאובחנים) כבר למעלה משנה וחצי, אני יכולה להגיד לך שהדבר שהכי הכי הכי מציל זה פשוט לדעת שיש למי לפנות. הקשבה אמיתית, בלי לשפוט, זה הבסיס להכל שאח שלך ירגיש שיש לו גב ושבאמת אכפת לך ממנו, קשה מאוד להתמודד עם זה לבד, וזה גורר למטה.
מעבר לזה, תנסה לעזור לו עם הדברים הקטנים של היומיום. במצב כזה גם פעולות בסיסיות כמו להתקלח, לצחצח שיניים או סתם לצאת מהפיג'מה, לצאת החוצה, מרגישות כמו משימה בלתי אפשרית, והימים מתחילים להרגיש מבולגנים וריקים. תהיה שם בשבילו, תזכיר לו, ואל תפחד גם קצת "לגרור" אותו ולהתעקש איתו על זה, כי השגרה הזו גם אם היא הכי קטנה, זה מה שמחזיק אותנו עושה הרגשה טובה, ומשנה את כל התמונה.
תנסו למצוא רגעים נחמדים ביחד לצאת להליכה, טבע גם ממש עושה טוב, לקנות משהו טעים, או סתם לשבת בבית על משהו ששניכם אוהבים. לפתח איתו שיחות מידי פעם, להציע לו להזמין חבר אם יש וגם לעזור לו בזה, מוזיקה אצלי זה ממש הצלה ואני יודעת שיש לזה השפעה חיובית על כולם, לעשות ספורט (הליכה, ריצה, תרגילים בבית), זה משנה לגמרי את ההרגשה.
וכמובן, חשוב מאוד לא לוותר על טיפול מקצועי. כל הדברים האלה קטנים ככל שיהיו, אם מקפידים עליהם, באמת משנים המון. חובה להקפיד על שגרה מסוימת זה מציל.
תהיה סבלני איתו, מקווה שירגיש טוב.❤

^^1 2 3 4 5 6 ממה שהאנונימית מעלי כתבה
לא סבלתי מפגיעות עצמיות ואובדנות
אני לא יודעת למה.. אולי זה לא דיכאון
או שיש כמה סוגים.
תן לו להרגיש ראוי להיות קיים
שאתה אוהב אותו
ושהוא לא אשם ואל תשפוט אותו
תעזור לו לשמור על שגרה
כי באמת שגרה מצילה

^לא ניסיתי לטעון שהסימפטומים האלה חייבים להופיע אצל כל אדם עם דיכאון, רק ציינתי איזה סימפטומים אני חוויתי.
כדאי שאערוך את התגובה שלי ואבהיר את הנקודה הזו?

^לא לא מה פתאום
אני פשוט לא בטוחה אם רלוונטי שאני אענה
כי אולי לא היה לי דכאון, לא בדקתי אף פעם
זה בדכ לא אותו הדבר אצל כולם נכון?
יש לזה רמות כאילו?

^אה, אז בוודאי שאת יכולה לענות. כדאי לסייג ולהגיד שלא קיבלת אבחנה אף פעם ואת לא יודעת אם מה שחווית חוצה את הרף הקליני, אבל אני בטוחה שהניסיון שלך יכול לעזור לשואל השאלה.
וכן, זה לא אותו הדבר אצל כולם. יש אנשים שחווים סימפטומים מסוימים ולא סימפטומים אחרים. יש גם רמות שונות של חומרה (דיכאון קל, דיכאון בינוני, דיכאון קשה). למען האמת יש גם סוגים שונים של דיכאון (דיכאון מז'ורי, דיכאון פסיכוטי, דיסתמיה, דיכאון כחלק מהפרעה דו-קוטבית, וכו').
אגב, גם לי לא היו סימפטומים מסויימים. למשל, אף פעם לא היו לי קשיים בתפקוד בסיסי ושמירה על הגיינה

ממשיך עם החיים ומנסה לא לשקוע עמוק מדי.
משהו שאני עושה זה לעזור לאחרים, לתמוך בהם, להקשיב, וזה מספק אותי מספיק. העיקר שמישהו אחר שצריך את זה לא יהיה לבד - בשביל זה אני עוד פה.
מוזיקה, גיימינג ואנימה גם עוזרים לי קצת ומשכיחים את העצב, אבל בסופו של דבר.. הכל זמני.

ההרגלים שעזרו לי היה פגיעה עצמית, אבל היום זה פשוט לחיות כל יום ולהתמודד עם הצרות שבאות איתו, מחר נחשוב על מחר, לא לחשוב יותר מידי קדימה פשוט להתרכז בלשרוד זה הכל, כמו שאומרים לחיות כל יום ביומו, אין מה למהר ואין מה לרחם, פשוט אולי בתור אח תנסה לשים לב שהוא לא מידרדר לדרכים לא בריאות כמו פגיעה עצמית או דברים אחרים, בתור אחת שהידרדרה גם לזה וגם לסמים וסיגריות וכל דבר שמאפשר בריחה והיום נקייה מכל זה, הכי חשוב זה לא להיכנס לזה בכלל כי לצאת מזה קשה כפול ואחרי זה קשה יותר להרגיש רגשות אחרים. אפילו עם הדיכאון שמקשה זה מכפיל את הקושי

איך זה מתבטא: מבחוץ? כלום.
מבפנים? לא רציתי למות כל כך אבל לא רציתי להתקיים, לא רציתי לעשות כלום, לא היה לי תאבון אבל כשאכלתי לא חשבתי אז אכלתי כמה שיותר, מחשבות אובדניות, חוסר ביטחון עצמי, בזבזתי את כל הזמן שלי בלנסות להראות בסדר, חייכתי כל הזמן הייתי סוג של חברותי מידי אבל שנאתי את זה זייפתי את הרגשות שלי כל הזמן דברים כאלה
מה שעזר לי: לחתור את עצמי(אני לא צוחק זה אשכרה עזר לי) להכריח אותי לצאת מהבית, לדבר על זה, וגם להפסיק לדבר על זה ולסדר שעות שינה עזר לי הכי הרבה בפער

היה לי דיכאון של שמונה חודשים
הרגשתי נורא. זאת הייתה התקופה הכי מזעזעת שעברתי בחיים שלי
הזנחת קשרים, חוסר אכילה, דימוי גוף, חוסר חשק לעשות כל דבר, הרגשה כבדה על הלב, עייפות כבדה, קושי בדברים הכי קטנים שיש, עצבות תמידית, פ.ע, מחשבות אובדניות, חוסר ביטחון עצמי ועוד... ממש הרגשתי את זה פיזית כמו ענן שחור גדול שרודף אחריך לכל מקום
יצאתי מזה לבד וזה לא היה קל, הכרחתי את עצמי לחשוב מחשבות טובות ולקום לעשות דברים ועם הזמן התחלתי להאמין להן ולאט לאט יצאתי מזה

אני לא בטוחה אם לקרוא לזה דיכאון ואני לא צתכוונת חלילה לאבחן את עצמי או משהו, אבל בדיעבד לדעתי כן הייתי בדיכאון בתקופה מסוימת,
התבטא בקושי פיזי לקום מהמיטה וביצוע של פעולות דיי פשוטות ויום יומיות.
באיזשהו שלב החלטתי שאני חייבת לצאת מזה ולקחתי את החיים שלי בידיים.
זה לא קל בכלל, ואני לא אומרת שזה משהו שיעבוד לכל אחד, אבל אני באופן אישי מאוד מחוברת לעצמי, אז הצלחתי להגיע לתהליך מסוים.
התחלתי בפעולות פשוטות.
מה שממש עוזר זה מקלחת בבוקר ישר למשל.
אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי לא בתוך זה כי יש תקופות, אבל יוצאים מזה לאט לאט, מנסים לחזור לבצע דברים קטנים.
צעד צעד

בעיקרון כל מה שמעליי כתבו. היה "עוזר" פגיעה עצמית אבל בתכלס זה פגע במי שקרוב אליי אז הייתי צריך להפסיק

אני חיה #achivment