אם אני מספרת לפסיכולוגית שלי על זה שיש לי בעיה עם אוכל היא אמורה לספר להורים שלי?

אבל אם זה ממש חמור לפי דעתה אז כן היא תספר

כנראה שכן

אני חושבת שיש לחיים שלך זה כמו רוצה למות או כאלה, אם תגידי לה שלאחרונה את פחות אוכלת אבל את רוצה כבר לטפל בזה לפני שזה יחמיר ואת מעדיפה ביינתים לא לספר להורים שלך אז לדעתי היא תכבד כי את במצב קל גם

היי לך,
אמנם עבר זמן מאז שכתבת כאן במרחב, ויחד עם זאת היה לי חשוב לעצור ולהגיב לשיתוף שלך כאן במרחב. מבינה מהמילים שלך את הרצון להיות מול הפסיכולוגית שלך במרחב בטוח ונקי, שבו את יכולה להישען עד הסוף ולפתוח את ליבך בלי לחשוב מה יהיו ההשלכות של זה. מתארת לעצמי כמה זה חשוב לך להרגיש נינוחה ושמורה כשאת משתפת על עצמך בפרטים אינטימיים.

יכול להיות שלצד הרצון לדבר על מה שעובר עלייך, עולה פחד לאבד שליטה על מה שקורה איתך.. נראה שיש בך איזו כמיהה לקבל מקום בעולם שתוכלי להיות את בלי שיפוטיות ובלי לחץ.

יקירה, עצם זה שאת בודקת את הגבולות של הקשר הטיפולי, יכול להעיד כמה מקום יש בך שרוצה להרגיש בטוחה ומוגנת עוד לפני שאת נפתחת. שווה לשקול לעלות את זה עם הפסיכולוגית עצמה. בנוסף, אם יש מישהו בסביבה שלך שאת סומכת עליו, שיכול להיות איתך בתוך המסע הזה, זה יכול להקל מעט את התחושות.
ואם תרצי, אפשר גם להגיע אלינו לצ'אט של עמותת סה"ר, לשיחה אנונימית עם מתנדב.ת שלנו שיהיה איתך בתחושות, בלי שיפוטיות.
בואי,
מצרפת לך לינק לצ'אט.
שלך, בחיזוק :))
מתנדבת סה"ר.

לרוב כן

בעיקרון אסור לה לספר אני חושב
לפי מה שידוע לי כל מה שקורה בפסיכולוג נשאר אצל הפסיכולוג כזה
אסור לו לספר כלום ממה שאת אומרת לו

אם יש חשד להפרעות אכילה אז היא תספר