מה דעתכם על הכתיבה שליי?

אחרי טיול ארוך
נכנסתי למבוך
מבוך מלא בזכרונות בלתי נשכחים
אבל לאט לאט הם נעלמים
ומהמבוך הזה אלוהים איך יוצאים?

פעם ראשונה אחרי תקופה
שאני רואה את הבניין המעורר השראה
תגידו "זה סתם בית ספר"
אבל לי זה היה יותר ממשמעותי
הרגיש לי לא אמיתי
להסתכל על אותו הדשא, להיזכר בספסלים, בכיתה, במסדרונות, בחדרים
והכל פשוט הרג אותי מבפנים
התחלתי לבכות מבלי להפנים
שאני לא שייכת לפה יותר
ואין לי למה להגזים
אבל באוטובוס מלא באנשים
החזקתי את הדמעות חזק והסתרתי את עצמי טוב שלא יראו את הפנים

הנפש שלי עדיין שם
שוהה ומחכה שאחיה את אותם הרגעים שוב
די אני מתגעגעת להכל
למה אף אחד לא מבין?
שחוויות טובות אף פעם לא שוכחים?
ובי ממשיכים לזלזל
כי אני לא משחררת
אה נכון הם מכירים אותי כילדה מברזל
טובה בכל מקום להסתגל
אבל אף אחד לא מנסה פנימה להסתכל
איפה אני רוצה להיות
איפה אני באמת אקבל מאיות
איפה אני אהנה ברמות

עדיין חושבת לעצמי
מי אתם שתשפטו בלי להכיר אותי?
רוצה לשנוא אתכם מעמק ליבי
אבל אני יודעת איך זה מרגיש
להרגיש בלתי נסבל אבל להכחיש
אולי בעתיד אני אמריא
יותר רחוק ממה שחשבתי
מי יודע מה מסתתר...
אם אלך לאיבוד, מישהו באמת ימצא אותי?