אני משחק ב־Hapoel Petah Tikva, ויש לי שם חברים ממש קרובים שאני מרגיש שהם כמו אחים שלי. עברנו הרבה ביחד, יש חיבור טוב, ואני לא באמת רוצה סתם לעזוב את זה. מצד שני, אני מרגיש קצת שמיציתי את המקום ואני מתחיל לרצות משהו יותר רציני ומקצועי.
בינתיים Maccabi Tel Aviv קנו את גני תקווה, ועכשיו יש שם מסגרת שמרגישה הרבה יותר גדולה ורצינית. יש שם מדים וציוד, מחנה אימונים בקיץ, תחושה של מועדון גדול, רמה יותר גבוהה ואפשרות באמת להשתפר ולהתקדם בעתיד. זה מאוד מושך אותי, וגם עצם זה שבעתיד זה יכול להפוך להיות חלק ממכבי תל אביב בנוער נותן לזה משמעות עוד יותר גדולה בשבילי.
אבל יש גם דברים שמפחידים אותי. נסיעות ארוכות, עומס עם בית ספר, לפעמים להגיע לבד, לעזוב את הקבוצה שאני מכיר, והפחד שזה אולי יהיה פחות כיף ממה שזה נראה.
בהתחלה חשבתי שאולי אני אהיה לבד שם, אבל אז הבנתי שיש דווקא כמה אנשים שאני מכיר: חבר מהכיתה שהיה איתי פעם בכדורסל כבר שם, אייל מהכיתה והקבוצה שלי אולי גם יעבור, ושמאי מהקבוצה שלי גם בעניין. אז זה כבר לא מרגיש כמו להיכנס למקום זר לגמרי.
דיברתי גם עם ההורים. אבא שלי לא פסל את זה ואמר שהוא יבדוק יותר לעומק, אבל אמא שלי ישר אמרה לא, כנראה בגלל העומס, הנסיעות והלימודים.
וכרגע אני לא בטוח אם אני באמת רוצה לעבור או שפשוט אני מתלהב מהרעיון. אני כל הזמן מתלבט בין למה כן ולמה לא. מצד אחד זה ממש מושך אותי, ומצד שני אני מפחד מהשינוי ומהוויתור על מה שכבר יש לי