תשובה אחת
אמצעי רושם בולטים
עריכה
לשון גבוהה שימוש במשלב גבוה - כמו: דומני שעלינו לנקוט באמצעים...
פוסקנות החלטית הצגת דברים כעובדה מוגמרת, שאין עליה ערעור. בדרך כלל גם כשאין דרך לבדוק זאת. כמו - השירות הטוב ביותר בישראל,
שאלה רטורית שאלה וכחנית שתשובתה ברורה מאליה ומטרתה להדגיש את חשיבות העניין, לדוגמה: "מי לא יודע שצריך להגיע לשיעור ב־8:45?"
האנשה דיבור על חפצים ובעלי חיים כאילו היו אנשים חושבים
דו־משמעות (הומונימיה) עמימות המצריכה את השומעים לעצור ולנתח את הנאמר בראשם, וכך גם יזכרו את הפרסומת יותר. כמו - נהג מדליק אורות בחורף (כשהביטוי נהג מדליק משמש גם במשמעות נהג מעניין וטוב). העמימות משמשת גם להסוואה וסילוק אחראיות, או לריכוך של מסר קשה או לא רצוי.
צורות הדגשה
עריכה
אמצעי רושם הכוללים גם צורות של הדגשת הנאמר:
חזרה רטורית - חזרה על מילים או על מבנה תחבירי או חלקי משפטים.
הגזמה - כמו "למדנו את החומר הזה כבר חמש שנים".
צחוק: לעג מר (אירוניה), חיקוי לגלגני (פארודיה), עוקצנות (סאטירה) ובדיחות הדעת (דיבור קומי והומור)
ריגוש
עריכה
פעמים רבות הרושם מושג על ידי ריגוש. אמצעי ריגוש אלו כוללים:
שפה טעונה מעוררת רגשות קמאיים כמו תיעוב או כעס. שימוש בשפה טעונה היא בחירה במילים כמו: חרפה, גרוע, איום ונורא.
מגבירים (שימוש במילות העצמה) כמו: הכי, ביותר, או תיאורים מוגברים: עצום, ענק, מספר אחד.
פיסוק צעקני (בשיח הכתוב) ריבוי סימני שאלה וקריאה, ונקודות שלא בסוף משפט להדגשת הפוסקנות ההחלטית של הנאמר. הצגת הפיסוק בגּוּפָן גדול ומודגש.
חריגה לשונית למשל: שיבוש ביטוי (שבירת קולוקציה) שימוש במילים לא צפויות בתוך ביטוי, כמו: פרדס של תפוחי כסף (כאשר צפויה הייתה המילה זהב); עירוב ניבים שימוש בבליל של ביטויים, המשנה את משמעותן המקורית, כמו לכובע שלי שלש דעות (תערובת של הביטוי "שני יהודים, שלש דעות." והביטוי "לכובע שלי שלש פינות") או כגנב בצהריים - המערבב בין מטבע הלשון "כגנב בלילה" למטבע הלשון "כשמש בצהריים".
אמצעי רושם צליליים ולשוניים
עריכה
אמצעי הרושם כוללים גם אמצעים צליליים ולשוניים כמו מילות קריאה (הלו!), מילים הופכיות, מילות שלילה, פיסוק צעקני, שימוש במינוח טעון וכדומה.
אמצעי קרבה והזדהות
עריכה
אמצעי קרבה והזדהות הם אמצעי שיח אשר גורמים לתחושת קירבה והזדהות השומעים הקוראים והצופים. את התחושות האלה ניתן להשיג בדרכים אחדות:
פניה ישירה לנמען בידי המדבר בגוף ראשון ולעיתים יחיד - מדבר: אני, אנחנו. פניה זו מוצגת לנמען (כלומר לשומעים או לצופים במסר) בגוף שני - נוכח, גם במקרה זה לעיתים בלשון יחיד: את, אתה, אתם, לכם, בשבילְכם או בלשון משתפת של גוף ראשון ברבים: אנחנו, שלנו. או דרכנו חייבת להיות...[4]
אמצעי חיקוי הגורמים למאזינים להתנהג בדומה למדבר, או לנאמר בדבריו. חיוך תוך כדי דיבור, פיהוק, וכדומה, או נקיטה במבטא והגייה שהקהל מזדהה אתו.
שימוש בעגה המדוברת (סלנג) במילים אסורות (טאבו לשוני) ובגסויות, כמו: "בשבילָכם" "סחבק", "צ'ילבה", "יא נקניק", או לעיתים שימוש בלשון נקיה (יופמיזם) כדי לרמוז לגסויות אלו, כמו: "וננעץ לי קוץ בלב" (בשירת הנודד של אהרן אשמן)
שפת דיבור כתיבה כפי שאכן מבוטאים מלים, ואמירתם בלשון לא תקנית ולא זהירה, כמו: "תבירו ת'סטייק" במקום "תעבירו את הסטייק", ובוודאי שלא "נא העבירו לי את צלוחית האומצה".
הנגדה לאחר והעצמת ההבדלים לצורך התלכדות נגד האחר, כמו: "זה או הם או אנחנו!"[5][6]
עריכה
לשון גבוהה שימוש במשלב גבוה - כמו: דומני שעלינו לנקוט באמצעים...
פוסקנות החלטית הצגת דברים כעובדה מוגמרת, שאין עליה ערעור. בדרך כלל גם כשאין דרך לבדוק זאת. כמו - השירות הטוב ביותר בישראל,
שאלה רטורית שאלה וכחנית שתשובתה ברורה מאליה ומטרתה להדגיש את חשיבות העניין, לדוגמה: "מי לא יודע שצריך להגיע לשיעור ב־8:45?"
האנשה דיבור על חפצים ובעלי חיים כאילו היו אנשים חושבים
דו־משמעות (הומונימיה) עמימות המצריכה את השומעים לעצור ולנתח את הנאמר בראשם, וכך גם יזכרו את הפרסומת יותר. כמו - נהג מדליק אורות בחורף (כשהביטוי נהג מדליק משמש גם במשמעות נהג מעניין וטוב). העמימות משמשת גם להסוואה וסילוק אחראיות, או לריכוך של מסר קשה או לא רצוי.
צורות הדגשה
עריכה
אמצעי רושם הכוללים גם צורות של הדגשת הנאמר:
חזרה רטורית - חזרה על מילים או על מבנה תחבירי או חלקי משפטים.
הגזמה - כמו "למדנו את החומר הזה כבר חמש שנים".
צחוק: לעג מר (אירוניה), חיקוי לגלגני (פארודיה), עוקצנות (סאטירה) ובדיחות הדעת (דיבור קומי והומור)
ריגוש
עריכה
פעמים רבות הרושם מושג על ידי ריגוש. אמצעי ריגוש אלו כוללים:
שפה טעונה מעוררת רגשות קמאיים כמו תיעוב או כעס. שימוש בשפה טעונה היא בחירה במילים כמו: חרפה, גרוע, איום ונורא.
מגבירים (שימוש במילות העצמה) כמו: הכי, ביותר, או תיאורים מוגברים: עצום, ענק, מספר אחד.
פיסוק צעקני (בשיח הכתוב) ריבוי סימני שאלה וקריאה, ונקודות שלא בסוף משפט להדגשת הפוסקנות ההחלטית של הנאמר. הצגת הפיסוק בגּוּפָן גדול ומודגש.
חריגה לשונית למשל: שיבוש ביטוי (שבירת קולוקציה) שימוש במילים לא צפויות בתוך ביטוי, כמו: פרדס של תפוחי כסף (כאשר צפויה הייתה המילה זהב); עירוב ניבים שימוש בבליל של ביטויים, המשנה את משמעותן המקורית, כמו לכובע שלי שלש דעות (תערובת של הביטוי "שני יהודים, שלש דעות." והביטוי "לכובע שלי שלש פינות") או כגנב בצהריים - המערבב בין מטבע הלשון "כגנב בלילה" למטבע הלשון "כשמש בצהריים".
אמצעי רושם צליליים ולשוניים
עריכה
אמצעי הרושם כוללים גם אמצעים צליליים ולשוניים כמו מילות קריאה (הלו!), מילים הופכיות, מילות שלילה, פיסוק צעקני, שימוש במינוח טעון וכדומה.
אמצעי קרבה והזדהות
עריכה
אמצעי קרבה והזדהות הם אמצעי שיח אשר גורמים לתחושת קירבה והזדהות השומעים הקוראים והצופים. את התחושות האלה ניתן להשיג בדרכים אחדות:
פניה ישירה לנמען בידי המדבר בגוף ראשון ולעיתים יחיד - מדבר: אני, אנחנו. פניה זו מוצגת לנמען (כלומר לשומעים או לצופים במסר) בגוף שני - נוכח, גם במקרה זה לעיתים בלשון יחיד: את, אתה, אתם, לכם, בשבילְכם או בלשון משתפת של גוף ראשון ברבים: אנחנו, שלנו. או דרכנו חייבת להיות...[4]
אמצעי חיקוי הגורמים למאזינים להתנהג בדומה למדבר, או לנאמר בדבריו. חיוך תוך כדי דיבור, פיהוק, וכדומה, או נקיטה במבטא והגייה שהקהל מזדהה אתו.
שימוש בעגה המדוברת (סלנג) במילים אסורות (טאבו לשוני) ובגסויות, כמו: "בשבילָכם" "סחבק", "צ'ילבה", "יא נקניק", או לעיתים שימוש בלשון נקיה (יופמיזם) כדי לרמוז לגסויות אלו, כמו: "וננעץ לי קוץ בלב" (בשירת הנודד של אהרן אשמן)
שפת דיבור כתיבה כפי שאכן מבוטאים מלים, ואמירתם בלשון לא תקנית ולא זהירה, כמו: "תבירו ת'סטייק" במקום "תעבירו את הסטייק", ובוודאי שלא "נא העבירו לי את צלוחית האומצה".
הנגדה לאחר והעצמת ההבדלים לצורך התלכדות נגד האחר, כמו: "זה או הם או אנחנו!"[5][6]