כתבתי משהו מה דעתכם?

ביום הולדת 11, אמא אמרה לו להביע משאלה.

הוא טען שזה שטויות אבל בשקט בשקט ביקש להיות שלה

ביום הולדת 15, ביקש לעצמו אותה בחורה. לב של ילד יודע רק תמימות, סקרנות ואהבה.

ולמרות שהוא ילד אופטימי , בלילות הוא היה בוכה הרבה. הוא לא ידע שמשאלתו תהיה זהה בכל נר יום הולדת שהוא עוד יכבה.

הילד כבר נער והמחשבות בראש עדיין רצים, תוהה על כל בחורה שעברה לו בראש כמו רכבת הרים.

הוא מנסה להבין מה אלוהים מסמן לו בין הפסוקים, אך הוא מחכה בסבלנות כי הסבלנות מרה אך פירותיה מתוקים.

ואוי, כמה שהוא מחכה לטעום משלה.

או להגיד לה את המשפט הבא:


"הלוואי ויכולתי להמציא מילה אחרת לאהבה שאף אחד לא מכיר ואז לכתוב אותה מחדש במילון רק כדי שאוכל להוכיח שאף אחד מעולם לא אהב מישהו כמו שאני אוהב אותך"

הוא לא שכח איך דמיין איך היא תיראה בכל נר יום הולדת שהוא כיבה.

אשקלונית, תל אביבית, לבנה או שחורה, חברים שנפלו לוחשים לו מלמעלה שהיא בדרכה.

ועכשיו הגיע לגיל 22, התמימות עוד קיימת איך הילד נותר איננו. הוא רק מחכה שיגיע היום ויכרע ברך על המולדת ויספר לה שהיא אוסף של נרות שכיבה ביום הולדת.

גם השנה הוא יכבה את הנר ויבקש את משאלת ליבו, בתקווה שאת הנר של גיל 23 הוא יכבה כשהיא לצידו.