פריקה, אם תרצו כנסו

אני בן 20, ועובר המון. אני טוחן עבודה באולם אירועים כמו פסיכופת, 12 - 14 שעות כל יום כמעט. אני בקושי עושה כסף, וגם אותו, עשרות אלפי שקלים, הוצאתי הכול על גשר לשיניים, שיעורי נהיגה וטסטים. נכשלתי טסט שלישי לא מזמן, למרות שהמורה נהיגה הצדיק אותי ולא הייתה כל טעות וגם בוחנים אחרים אמרו שצדקתי. אבל הערעור לא התקבל ואחרי כמה שעות כבר אמרו שנכשלתי סופית.
בבית לא סובלים אותי. אבא שלי לא מדבר איתי ומת שאעוף מהבית כי אני כבר לא דתי ומחלל שבת, והוא תפס אותי עם טלפון כמה פעמים. זה גרם לו לעשות דברים קיצוניים כמו להוציא את הדלת מהחדר שלי, להוציא את המנורה, לבעוט אותי החוצה מהבית בלי כלום.. רק לאמא שלי אכפת, ובזכותה אני עדיין בבית. איכשהו.
לא הולך לי בזוגיות. הבחורה היחידה שאי פעם רצתה להיכנס איתי בקשר, אמרה אחרי כמה שבועות שהיא לא מוכנה לזוגיות וניתקה קשר. אני נראה טוב, מתלבש יפה מאוד, מכבד נשים ומכוון לקשר עמוק. הרבה אנשים אוהבים אותי כי אני יודע להסתדר יפה עם החברה. אבל אף אחת לא רוצה אותי לקשר, ותמיד טוענת שהיא תפוסה או שהיא מסננת אותי.
אני חולה במחלה מאוד קשה שגורמת למעיים שלי להתכווץ ולעשות לי צרות. כבר שמונה שנים שהייתי אצל טובי הרופאים וכולם אומרים שאני בריא, ואין שום סימן למשהו חריג. אבל למרות זאת, אני עובר התקפים שכוללים יציאות קשות, כאבי בטן חמורים, בחילות מזעזעות, הקאות איומות, רעידות וזעזועים. אני בתת משקל חמור, שוקל מתחת לחמישים קילו, ובגילי כגבר זה משפיל והושפלתי על זה המון כל חיי. המצב ככה כבר שמונה שנים עם המחלה.

יש לי חברים. אבל אני לא רואה אותם הרבה.
אז חשבתי לפרוק קצת כאן. מקווה שלא ימחקו.