עבר עליי היום משהו שהחזיר אותי כמה שנים אחורה.

היה לי חבר שהכרתי מגיל צעיר מאוד. היינו הכל אחד בשביל השני. לא עברה שעה ביום שלא דיברנו בה, מלבד בזמן שישנו. בסופו של דבר קרתה טרגדיה שהובילה לנתק בינינו. ליתר דיוק, הוא בחר לנתק איתי קשר בגלל התנהגות לא ראויה מצדי. עשיתי דברים שלא היו צריכים להיעשות.
כבר שלוש וחצי שנים שאני מצר על כך. כמעט אין יום שבו הוא לא עולה במחשבותיי. אין יום שבו אני לא מקווה בלב לאיזה נס שיחזיר אותנו לקשר, אבל זה לא קורה. כנראה שאני צריך להפנים שזה גם לא יקרה.
כל אחד מאיתנו המשיך בחייו והפכנו לזרים גמורים.
היום ראיתי אותו מרחוק בחנות בעיר, והייתי בהלם מוחלט. הוא השתנה כל כך, בעיקר במראה החיצוני. מרוב בושה לא היה לי אומץ לגשת אליו. זה הרגיש כל כך מוזר לראות אותו שוב אחרי שלוש וחצי שנים. מיד הסתרתי את פניי כדי שלא יזהה אותי, אבל אני זיהיתי אותו מיד.
קשה לי כל כך להפנים שהפכנו לזרים. המפגש המקרי הזה החזיר אותי לנקודת ההתחלה, לתקופה שבה היה לי הכי קשה, ואני לא יודע מה לעשות. אומרים שהזמן עושה את שלו, אז איך יכול להיות שאצלי התחושה הזו עדיין לא עברה?