כתבתי קטע ונראלי מלא יזדהו אני אשמח אם תגידו אם יש לתקן משהו חוות דעת...?

להיות ילדה בגיל ההתבגרות
זה להרגיש כאילו את חיה בתוך חדר מלא במראות מעוותות,
כשבחוץ עומד קהל שלם עם פנקס ועיפרון ופשוט רושם ציונים.
זה הגיל שבו הגוף שלך הופך לנחלת הכלל, כאילו לכל אחד יש זכות להעיר על מה שנכנס לך לצלחת או על איך שהג'ינס יושב עלייך.
אם את אוכלת "יותר מדי" את חסרת שליטה, אם את בקושי נוגעת באוכל את עושה הצגות.
אם את רזה מדי את נראית חולה,
ואם את מלאה מדי פתאום לכולם נורא "אכפת מהבריאות שלך". זה גיל שבו את מנסה להבין מי את, בזמן שהעולם כבר החליט מי את צריכה להיות.
השיפוטיות הזו לא עוצרת במראה החיצוני
היא חודרת עמוק לתוך הנשמה.
בוחנים את הביטחון העצמי שלך בזכוכית מגדלת
אם יש לך יותר מדי, את "עפה על עצמך", ואם אין לך מספיק, את חלשה.
בודקים עם מי את מסתובבת כדי לקטלג אותך לקבוצה,
ואם יש לך תחביב שלא נכנס למשבצת ה"נכונה"
אם את אוהבת לצייר דברים מוזרים, לקרוא ספרים שאף אחד לא מכיר או להתעסק במשהו שלא נחשב פופולרי
פתאום את הופכת למטרה.
הכאב הכי גדול בגיל הזה
הוא התחושה
שאת כל הזמן במבחן שאין בו ציון עובר, כי תמיד יהיה למישהו משהו להגיד.

אבל האמת המרה והמשחירה היא שהשופטים האלו בדרך כלל עסוקים בפחדים של עצמם.
כל ביקורת על המשקל שלך או על התחביבים "המוזרים" שלך היא רק דרך של אחרים להרגיש שהם בשליטה על החיים המבלבלים שלהם.
להיות מתבגרת זה ללמוד, בדרך הקשה והשורפת, שהקול היחיד שבאמת קובע הוא זה שבוקע מתוכך כשאת לבד בחדר. זה להבין ש"מוזר" זה בעצם שם נרדף ל"ייחודי",
*ושהגוף שלך הוא לא פרויקט לשיפור של אף אחד אחר*
זה כואב כששופטים אותך,
זה משאיר צלקות,
אבל זה גם הגיל שבו את בונה את השריון שלך
זה שילמד אותך בהמשך לא לתת לאף אחד אחר להחזיק את העיפרון שכותב את הסיפור שלך.