פריקה רגע לגבי יום הזיכרון

אתחיל מזה שאני בן 15,זה דיי יום הזיכרון הראשון שאשכרה יצא לי לחוות את עוצמתו והכאב של היום,ולא בגלל שאני מכיר חלל אלא כנראה בגלל שהתבגרתי
יצא לי לחשוב בשעות האחרונות לגביי משהו
אני אדם עם מעגל חברתי יחסית רחב,והבנתי שיש לי הרבה חברים ששואפים להגיע ליחידות מובחרות וקרביות בשירות שלהם בצהל,ואני יודע שחלקם יצליחו להשיג ולהגשים את החלומות שלהם כי האופי שלהם בנוי על זה
ולמען האמת זה ממש מפחיד אותי,ולא שאני לא רוצה שהם יגיעו לתפקידם הרצוי,אני אתגאה בהם מאוד אבל אני מאוד חושש לאבד אותם או לקבל בשורות פחות משמחות לגביהם,ולא משנה אם נישאר בקשר או לא
היום הייתי באירוע התרמה למשפחות שכולות והייתי בבית עלמין צבאי כל היום,והמציאות הכתה בי קשה
איך להתגבר על התחושות האלו?
כי גם יש עוד זמן לזה