יש שני אירועים שאני זוכרת שקרו לי כילדה באזור גיל 9 שאני מנסה להבין - זו מחשבה טיפוסית של ילדים או שמשהו דפוק איתי?

1. היה יום שפשוט ראיתי ילד רץ בכיתה ותהיתי מה יקרה אם אדחף כיסא בדיוק כשהוא עובר ובדקתי את זה. זה לא היה מתוך ניסיון להכאיב לו או לפגוע בו או להוציא עצבים, בכלל לא חשבתי על ההשלכות והכאב, רק תהיתי מה יקרה.. (ומן הסתם הוא נפגע וכאב לו אבל לא משהו חמור).

2. באותה הצורה של "לתהות מה יקרה", תהיתי מה יקרה אם אחדד את האצבע שלי במחדד. היה לא נעים, אבל בכלל לא חשבתי על זה.

קרה לכם דברים כאלה כילדים? שחשבתם על דברים שבברור יכאבו או יפגעו במישהו ואיכשהו זה הרגיש כמו סתם סקרנות ולא חשבתם על הכאב שיגרם?