איך זה הגיוני שהלב "יודע" עוד לפני שיש הוכחה?

אני מאמין ואל תתעצבנו עליי שזה סוג של הכחשה

אני גם חושבת שזו הכחשה, וזה בכלל לא דבר רע. זה טבעי ואנושי לגמרי להכחיש משהו שקשה לעכל, טני ממש מבינה.

שילוב של הכחשה אצל סבא שלך
יחד עם העניין שרק בפעמים שהאינטואיציה החיובית שלך כן מקבלת אישור את זוכרת את זה

אני חושב שזה נסיבתי.
אינטואיציה עובדת מרבית הזמן וכאשר יש התאמה אנחנו נוטים לתת חשיבות "מיסטית" אפשר להגיד, כאשר זה נסיבתי בלבד.

שואל השאלה:
אני מבינה למה זה נראה ככה מהצד, ואני לא מתעצבנת, אבל זה בדיוק העניין אלו היו שתי הרגשות הפוכות לגמרי עם סבא שלי, אתה צודק, זו כנראה הייתה הכחשה. ראיתי אותו עם צינור באף ובמצב קשה, אבל הלב שלי סירב להאמין שזה הסוף כי הוא היה יקר לי ולא רציתי לשחרר.
אבל עם דייגו זה היה הפוך מהכחשה. בקושי ידעתי עליו פרטים, אפילו לא ידעתי שהוא בקרבי, וברגע שראיתי את השם 'דייגו מתל אביב' בכתבה עוד לפני שהייתה תמונה הלב שלי פשוט 'ידע'. לא היה לי מה להכחיש פה כי לא היה לי מושג שהוא בכלל בסכנה.
זה מה שכל כך מוזר לי שבמקרה אחד המוח שלי חסם את האמת (אצל סבא), ובמקרה השני הלב שלי הקדים את התמונה וחיבר את הנקודות לבד. אמרתי לעצמי 'כמה דייגו כבר יש בגיל הזה מתל אביב שהם לא עולים חדשים?'. רציתי לקוות שזה לא הוא, אבל ההרגשה הרעה כבר הייתה שם והיא לא עזבה אותי עד שראיתי את התמונה

אני אומר לך שיש נטייה לזכור פעמים שעבדו לנו האינטואיציות
כשבודקים את זה לעומק רואים שזה לא יותר מסטטיסטיקה

כי אנחנו במציאות שאנחנו לצערי רגילים לחשוב רק לא ..