הכל נראה יקר פתאום הכל היה זול קודם הכל היה עלוב ודהוי חסר צבע מהוה הכל יקר פתאום מנצנץ וחי כמה חיים הצבעים הכל מאתי הכל ממני הכך הוא מצבי הכל נראה לך שגרתי כולם נראים מענינים מי הם? איך הם? מה חייהם? הכל נראה לך שגרתי לא מעניין אבל זה מצבך הראיה השגרתית הבעיה של השגרה הענין המעט תראה הכל מעניין..זה רק אתה קובע הקובע איך נראים הדברים.. וכל קביעה אוביקטיבית היא שדה ימרה שאיני רוצה להקלע לתוכו ברור שהדברים הם על צד ההפרזה ההפרזה, מדת העניין היא עצמה וכף היופי וכל החיוב.. עעל היתר הן תקלות שאנו מסבירים ומתקנים ומתקנים ומתקנים ומתקנים..
אדם יכול להיות בשני מקומות במקרה הרע..עבר והווה.. שני זמנים, זמן מתחפש למקום במקרה הטוב שני מקומות..
אחד לבך ואחד ליבי..שני אנשים!! אחד אתה ואחד אני..אדם הוא מקום..שני הרגשות.. אחד שלך ואחד שלי..שתי מחשבות.. אחת שלך, אחת שלי..אני בשניהם.. אחד בי ואחד אצלך..
שיר שני:
העולם הוא גובה שאין לו רחמים. ואני נקודה של בשר רך בתוך קופסת בטון. השמיים הם תקרה של מתכת מלובנת, לוחצים על קודקודי באצבע של אלוהים עייף. כל הרחובות הם שיניים לבנות, חשופות, והאוויר הוא חצץ שאני נאלץ לנשום.
אני מתכווץ אל תוך חור המנעול של עצמי. המרחב נסוג ומתקפל עלי כמו סדין של אבן. הפחד הוא לא צעקה, הוא שקט גדול. הוא שפה זרה שכותבת את גופי בדיו של קור. הצללים הם חיות שאין להן פה, רק רעב. ואני הפצע שהעולם שכח לחבוש.
אני ילד בתוך גאומטריה של איום. נאחז בקירות, אבל הקירות הם מים. הכל גדול ממידת עצמותיי, הכל חד ממידת עורי.