כתבתי משהו, מה דעתכם?

כשהייתי קטנה והייתי נופלת,
היו ישר מקימים אותי.
אומרים שלא קרה כלום, הנה הכל בסדר
מעיפים מבט חטוף אל הרגל
לוודא שהיא עוד עובדת..
"את ילדה חזקה! תראי לי איך את קופצת!"
ואת נהנת מתשומת הלב,
קופצת שוב ושוב לגובה ולא מבינה,
שלא הרגל זו הבעיה -
אלא הנפילה.
לא ביקשת הרמה מהירה או אות גבורה.
רק רצית שיחזיקו לך את היד שלא תיפלי שוב,
שלא תרגישי כאב.

היום אני כבר לא נופלת,
רק לפעמים מועדת.
כי היום אם אפול, לא בטוח שאקום,
לא בטוח שאצליח ללכת.
אף אחד לא יבדוק מה קרה לי ברגל
כי תתבגרי סך הכל נפלת,
אבל הם לא מבינים שגם בגיל מבוגר
בא-לך מישהו
שיחזיק לך את היד.