שאלה ופריקה על אולי משבר נפשי או לא יודע

יצא לכם להרגיש כאילו ברוב היום אתם ללא רגשות בכלל? יעני פרצוף ריק מתוכן באמת על סף פסיכופתי
לרוב פשוט שום דבר לא מזיז לי ואני לא אומר מהבחינה הגברית, אלא אני מסתכל על המשפחה צוחקת נהנית ואני ריק, אני רואה את החברים עצובים ואני ריק. אני מנסה לדבר עם אנשים אבל לפעמים לדבר זו מעמסה גדולה וקשה להחזיק שיחה ארוכה.
אני לא בדיכאון ואני עם ביטחון עצמי נורמלי ובצבא אני הבן אדם הכי חייכן וצוחק ואני לא מבין איך אני מצליח בכלל להתנהג ככה ובבית אם אני מנסה בכוונה אז אני לא מצליח.
אולי זה בא ביחד עם המחשבה שהקשיים של מי שבאזרחות (נערים בעיקר) זה כלום ושום דבר אחרי שאתה או חברים שלך בצבא חווים דברים.
עם ההורים קשה לי לדבר למרות שלא עשו משהו רע והם פשוט מתקיימים.

בקיצור נדפקתי רגשית

מה גם שאני מרגיש שאני מתחיל לאבד את זה מבחינה מנטלית, בין אם הocd מתגבר, פחות סומך על עצמי ובודק את אותו הדבר חמישים פעם, אינטלקטואלית אני מרגיש שאני מאבד את עצמי ויותר מתנוון מאשר מתפתח. אני גם נוטה לפעול יותר מחוסר היגיון ואינסטינקטים.
וואלה אני מקרה אבוד.

לדעתי הכל נובע בגלל שאנשים כבר תקופה מזלזלים בי בעיקר בצבא, לא סומכים עליי וכתוצאה מכך כשיש לי הזדמנות להצליח ולהוכיח מקצועית אני נכשל.
לפעמים נחשב הליצן ביחידה וכבר יש משפט שאומר " אל תהיה ... " אחרי כמות נכבדה של יותר מתחקיר אחד עליי

מה שכן ייאמר לזכותי שאני מצליח להיות נורמלי חוץ מזה, מבלה ומשחק עם חברים, נהנה עם עצמי במוזיקה ועוד דברים.


עריכה: פעם ראשונה שהוצאתי את הדברים האלה מהפה שלי, תודה שקראתם אם קראתם