נופלים במלחמה

עוד בוקר כואב של שלושה לוחמים שנפלו, והאמת אני די מכיר אותם. נפגשנו בשטחי כינוס ועם המפקצ התפללתי מנחה אפילו. ובכל זאת ככל שהזמן עובר יש לי שחיקה ברגש כלפי הסיטואציה הזאת. מה שפעם גרם לי לכאבע תופת היום כמעט עובר מולי... אני כואב את הנפילה כאב מוות, אבל עדיין. זה לא כמו הפעם הראשונה.
עוד מישהו מרגיש ככה?
אם כן, חשבתם לשנות את זה? ואיך? ואם לא, למה?
שנשמע בשורות טובות יותר...