אני באמת כבר וויתרתי.

באמת שכבר נמאס לי. אני מתה על אבא שלי באמת אין מישהו שאני אוהבת יותר ממנו בעולם, אבל יש לו איזה גידול במוח, הוא כל הזמן חולה, הולך לבדיקות דם וכאלו, מתאשפז, והוא כל הזמן כועס בגלל זה. אני יודעת שהוא לא מתכוון כי רק היום הוא בטעות כעס עליי בלי סיבה וישר התנצל ואמר שזה בגלל דברים אחרים, ואני יודעת בדיוק בגלל מה.
גם יש לי שני בני משפחה עם סרטן במצב מאוד קשה, והם היו אנשים מאוד אנרגטיים וכזה ועכשיו הם בקושי זזים, הניצוץ שלהם בעיניים הלך ואני בקושי מזהה אותם. אני מסתכלת עליהם ואני עוצרת את הדמעות שלי ככ חזק, באמת שזה עצוב לי ככ.
בשלוש שנים האחרונות ראיתי את ההורים שלי בוכים ככ הרבה פעמים, באמת שזה גורם לי לבכות, זה קשה לי.
מגיל 10 אני כבר כמו אמא, ובעיקר בגלל שאמא שלי לא מתנהגת כמו אחת כזאת. אני תמיד מנסה לשחק אותה כאילו אמא שלי באמת חלק מהחיים שלי, אבל אנחנו גרות באותו בית והיא כמו אדם זר בשבילי. אני שונאת אותה כמו שבחיים שלי לא שנאתי מישהו, וזה כבר לא שנאה, אני מתעבת אותה. היא מאמללת לי את החיים, באמת שאם היא הייתה מתה לא היה אכפת לי. ככ קשה לי, נמאס לי באמת. ואח שלי נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 4. המוות שלו היה באשמתי. לא הייתי מספיק זהירה. אני שונאת את עצמי על זה. אין יום שאני לא חושבת על זה ומענישה את עצמי על זה. זה אוכל אותי כל יום. הוא היה בן 4, הוא לא הספיק לחיות בכלל. זה לא הגיע לו. אני שונאת את זה. וידיד שלי לא ידע על זה, וגילה דרך חברה, ואז בא ושאל אותי על זה וחשב שאני משקרת בשביל צומת לב. הוא הזכיר את זה כאילו זה כלום, זה פגע בי. הוא לא ביקש סליחה בכלל, הוא לא קלט עד כמה זה פגע בי. וזה שהוא לא האמין לי? זה עושה את זה יותר גרוע.
ויש לי התקפי חרדה. לפעמים אני פשוט לא מסוגלת לנשום, וגם יש לי אנמיה. אני סובלת כל יום במשך שנה כבר, אני וויתרתי כבר באמת. אין לי כוח פשוט.
אנשים אומרים לי "את בת 13 מה כבר עברת" מה לא עברתי? אנשים חושבים שזה שאני בת 13 אומר שאני לא יכולה לעבור כלום, וזה מעצבן ככ, כי עברתי הרבה, ורוב האנשים לא היו שורדים שבוע בנעליים שלי.
ומה שהכי גרוע זה כשאני סוף סוף נפתחת למישהו הוא פשוט לא מאמין לי כי "אין.מצב שעברת את כל זה בגיל ככ צעיר, זה מזל נוראי."