מה אתם חושבים על רומיניציה?

מעניין שאתה שואל כי זה קונפליקט שאני שרויה בו עם עצמי לאחרונה. אני חושבת יותר מדי וככה יוצא שאני לא עושה כלום? שאני מפספסת והורסת?
כל דבר דורש אובר אנליזה וחשיבה אלפיים צעדים קדימה, כי אם הכאב והעצב, העלבון והכעס, הם בלתי נמנעים אז כדאי להיות מוכנה ולצפות להם עם ידיים פתוחות לרווחה?
האם בסופו של דבר זה מה שמונע ממני לחיות ולחוות?(פסודו-פרודוקטיבי זה מדויק)
איפה חוסר מחשבה וחוסר ניתוח הופכים להדחקה?
אני חולקת איתך את הפחד, כי עד שהצלחתי לצאת מההדחקה אני מוכנה לעשות הכל כדי לא לחזור אליה, עד למצב שאני לא אפסיק לחשוב לעולם.
המוח שלי על מאתיים קמ"ש ואני לא יכולה לישון. אביתר בנאי קלע די במדויק כששר "אני לא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב"
מאחלת שנמצא רוגע

קודם שאדע מה זה

שואל השאלה:
^
"רומינציה היא נטייה להתמקד באופן חוזר ונשנה בחשיבה על סיבות, נסיבות, תוצאות וסימפטומים של רגשות שליליים ובהשלכותיהם. הנטייה קשורה למיקוד פנימי, שנמצא קשור למצב רוח שלילי. רומינציה מעלה חשיבה שלילית פסימית, מעכבת התנהגות אינסטרומנטלית ופוגעת בתהליך פתרון בעיות. לחשיבה הרומינטיבית אופי מעגלי, והיא מותירה את הפרט שקוע בבעיותיו וברגשותיו בתקיעות"

נשמע כמוני
וזה טוב אם זה מוביל לדבר טוב