6 תשובות
אני לוקחת כאלו בעיקרון פשוט הלכתי לפסיכולוגית שהפנתה לפסיכיאטר ועשו לי מרשם
לא הייתי בסיטואציה דומה אבל זה בהחלט נשמע שפסיכולוגית עשויה לעזור, וזו לא בעיה של "המצב שלי מספיק גרוע", כל עוד יש מצב יש משהו לטפל בו. ובטח שלא "תצאי בכיינית"
תנסי ללכת לטיפול, אם את לא יכולה אפשר למיון פסיכיאטרי ומשם יתנו לך הפניה לפסיכיאטר
אנונימי
תקשיבי אני גם עברתי דברים דומים ואני חושב שאני יכול לעזור לך אם תרצי את יכולה לפנות אליי בפרטי.
שקד?
אנונימי
אני לקחתי כדורים (לוסטראל/ זולופט) וזה לא ממש עזר, אלא עשה רק תחושה של דה ריאליציה (סוג של ניתוק והרגשה של חלום)

אבל אני אתן לך עצה, שאם הייתי יכול לחזור בזמן לעצמי הצעיר זה מה שהייתי אומר.

אני מבין שיש לך חרדה, אני מבין שזה מביך אותך, אני מבין שזה מבודד אותך ומקשה עלייך ומעציב אותך, אבל אל תתני לזה לקבוע מי את.
זה שאת מרגישה ככה לא אומר שום דבר על מי שאת.
את לא פחות טובה, גם אם את לבד.
את לא צריכה לחכות עד שתוכלי לדבר עם אנשים כדי לחיות.
זה אמנם בודד, אבל אלה עדיין החיים שלך, ואת עדיין טובה, גם כשאת שותקת או מזיעה או מגמגמת או נבוכה.
רוב הסבל מגיע לא מהחרדה החברתית (שהיא תגובה גופנית אוטומטית שאת לא שולטת בה) אלא שאת מאמינה למחשבות שאומרות "אני גרועה/ מביכה/ לא ראויה/ מוזרה"
אל תאמיני להן.

וחשוב שתביני שכדורים הם לא קסם.
את צריכה לעשות עבודה עם עצמך, תוך אהבה וחיבור לעצמך, נחישות וקבלה.
הטיפול הכי טוב לזה זה cbt לפי מה ששמעתי, אני ממליץ לך מאוד לנסות.

ויש לי שאלה - מה את עושה ביום יום? כשאת חוזרת מבית הספר? יש לך תחביבים? קשרים?