פתיחה לסיפור קצר של שירה בפרוזה/ פרוזה בחרוזים. מה דעתכם? אשמח לקבל ביקורת וחוות דעת.

קונטקס: מדובר בסיפור של מוצרט וסליירי, או יותר נכון בשמועות שסובבות את שני המלחינים.
הסיפור מסופר מפרספקטיבה של סליירי, בתור מעין ווידוי.
ככה הוא מתחיל:

בהגיעי למקומי הרם בווינה אז בימים, חשבתי שידעתי הכל והייתי נתינו הנאמן ביותר של אלוהים. אותו אלוהים שנתן לי הכל ולקח, שבזכותו סיימתי כאן והגעתי עד לשם. דרכי הייתה מלאה בתלאות, מחשבתי- תוכנה אופרות, ידי בסופה, בלעג מצטלבות, ועיני תמיד עליך מסתכלות.
אנוכי בא בימים, ומאגר זיכרונותי הולך ואוזל עם השנים, הפכתי סנילי, ישן נושן חסר תכלית. לכן קולמוס לקחתי בידי, ודפים שמתי מול עיני; את המוסיקה האחרונה שנשארה בי אהפוך למילותי, כי אמנם אינך עוד אבל צליליך עדיין בחיים, ממלאים את היכלי אוסטריה ואת אוזני אירופה, בעוד שמוסיקה שלי מובסת באין מי שיבצעה בזמנינו המתחדשים, בעלי טווח זיכרון קצר ותיאבון רב לריגוש מוזר- כזה אקסצנטרי ומבולבל.
דע לך, שלהיות מוכר ולהכיר אחרים, זאת הייתה מטרתי, תשוקתי האמיתית, ועם מתנת המוסיקה שלי עשיתי זאת עד בואך. לא מקנאה פעלתי, גם לא מחוסר אמונה, כי את מחציתה הראשונה של חיי חייתי ביראה מאלוהים, הוא שמאוחר, או אפילו מוקדם יותר, התגלה אלי בצורתו הגרוטסקית ביותר בזויה עד כדי שאשנאך מאוד.
את הדפים הבאים אני מקדיש לך ולי; לנו. אני כותב זאת על מיטת מותי בבית המשוגעים, כי משוגע אני, ואלה קורות חיי.