לפעמים אני פורקת מחשבות בקטעי כתיבה,מה דעתכם על מה שכתבתי היום?

ראיתי לא מזמן סדרה שבה אמרו שיש מדינות שבהן יותר עצובים כשמבוגרים מתים,ומדינות שבהן יותר עצובים כשילדים מתים
והסבירו את זה בכך שכאשר מבוגרים מתים אתה מאבד חוכמה,כי הם חכמים ומבינים ומקדמים את העולם
וכאשר ילדים מתים-אתה מאבד תקווה,כי ילדים מסמלים טוהר,תמימות ושמחה
וזה גרם לי לחשוב
מה עושים כשיש לכאורה מדינה שיש ילדים-חיילים שמתים? ומצד שני גם מבוגרים שמתים בגלל אויב אכזר?
מה עושים במדינה שבה אתה עצוב על כל אחד שמת-תינוק בן שנה,סבא בן 80,אישה בת 20,או קצין בן 40 במילואים?
כי איכשהו לכולם אתה תהיה קשור
כל אחד כזה הוא צרחה יותר חזקה בלב
גם אם לא הכרת אותם אבל הם הזכירו לך את אח שלך,את סבא שלך,את אמא שלך
מה עושים במדינה שבה כולם מרגישים לך כמו משפחה?
מותר לך להיות עצוב יותר על הילדים שצוחקים ומשחקים? על החיילים ששומרים עליך?
מותר לך לבכות יותר על המבוגר מאשר על הנער? או להפך?
לומר את האמת,זה לא ככ משנה
כי בדרך כזו או אחרת,בארץ הזו אתה תתאבל על כל אחד בצורה שווה כי כל אחד מרגיש לך כמו משפחה.
ומה שהכי דפוק פה,זה שהאבל,העצב,כל אלו הם מה שגורמים לעם שלנו להבין שוב ושוב כמה אנחנו צריכים להיות ביחד
כי לא משנה כמה אנחנו רבים על שטויות ככ קטנות כמו פקק באיילון או 5 שקל בחשבון בסופר,בשנייה שקורה משהו,יש 2 דקות של שפיות,או אולי אי-שפיות,שכולם מרכינים ראש ובוכים ביחד.
ומה שהכי כואב לי,זה שאנחנו תמיד צריכים איזו סטירה כדי להתעורר ולהבין שאנחנו אחים ולא אויבים..
כאילו יהיה חייב לקרות משהו ככ כואב כדי ששוב נחזור להחזיק ידיים ולעמוד ביחד
רבאק למה אי אפשר פשוט להיות מאוחדים כמו האחים שאנחנו?
אז כשילדים מתים-מאבדים תקווה
כשמבוגרים מתים-מאבדים חוכמה
אבל,כשיהודים מתים,אתה מאבד...
אח.
אתה מאבד,לא פחות ולא יותר,את האח שלך
אולי לא הכרת אותו,אולי מעולם לא שמעת עליו,אולי אפילו לא ממש אהבת אותו בגלל משהו,אבל אתה תמיד תרגיש איזשהו חלק שמתפורר בך על כל אח כזה שמת.