כתבתם פעם פואמה משלכם ? או קטע ספרותי כלשהו

בוודאי
הרבה יחסית (70+)

כן כתבתי לא מעט האמת.
יש לי כ-3 מחברות מלאות
ועוד מזוודה עם הרבה שירים וקטעי כתיבה.
ועוד הרבה כתיבה אבודה
חלקם חבואים כאן בטלפון בפתקים אם אחפש טוב אולי אמצא כמה.

משהו שכתבתי מלפני שעתיים נגיד ששמרתי (זו התחלה לא משהו גמור עוד):
אנחנו כעת נמצאים במלחמה הגדולה ביותר שהאנושות אולי ידעה.
מלחמת מינים
מלחמת גזעים
מלחמת מדינות
מלחמת עדות
מלחמת דעות
מלחמת עולם
בין כל בן אנוש לבן אדם.

זה קטע קצר.. לא יודעת איך אמשיך אותו אם בכלל. סתם מחשבה שעלתה וזרמתי.

כן
זה עזר לי להוציא לחצים

כתבתי שיר על מישהי מסטיפס
היא ביקשה באיזה שאלה שיכתבו עליה אז זרמתי

כתבתי המון באנגלית. זה משחרר. נותן הרגשה טובה להביע רגשות ומחשבות בכתיבה.

אמאלה כן ואין לי מושג איפה זה
נראלי מחקתי באסה

כן כתבתי כול מיני התחלות לספרים/סתם קטעים של ספרים
וגם כול מיני דברים שהייתי צריכה לפרוק

קטעים שאני כותב בעיקר כשאני מסטול בשלוש לפנות בוקר

כתבתי 2 פואמות קצרות ואיזה כמה סיפורים קצרים גרועים ורעיונות כלליים לסיפורים ודמויות שלא פיתחתי

טוב קטעי כתיבה שלי תהנה או שלא.. לא יודעת עד כמה הם שווים קריאה מעמיקה אבל זה בעיקר בשבילי אז:

איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי לבד
אם זה כשאני לבד בחדר
אם זה כשאני לבד בחדר מלא באנשים
לבד בתחושות
במחשבות
לפעמים אני פשוט אחד בסך הכל.

יש מי שיפנה, יתחיל שיחה
אני לא אדע את שמם
את פרצופם אני לא אשכח
זה לא משנה
בסוף ניפרד זה מזה כשני זרים.

הייתי במערכות יחסים,
כולן היו קצרות, גם אלו שארכו שנים
אני רוצה לחשוב שהייתי מאוהבת
אבל האמת היא שלא בכיתי כשהגיע הזמן ללכת

אני שומרת על קשרים,
כותבת הודעת מזל טוב
כשהם חוגגים עם חברים
אני צוחקת הרבה
בעיקר כשאני לא יודעת כבר מה לענות

אני לא אמיתית
ואולי בגלל זה אני עם עצמי
כי כל הקשרים שרכשתי
התאהבו בדמות
שגם ממנה
אני כבר מאסתי.
__-

לא ידעתי להוציא את הכאב
לא ידעתי להראות לך כמה אני אוהב
וכל שתיקה שלי וכל לחישה שלך
הלוואי שאת הדלת ידעתי להשאיר פתוחה

המשחקים אותם שיחקתי לבדי
לא ידעתי שכל הזמן הזה
התחריתי בעצמי.
שאלתי בחוצפה על הבחור מהשכונה
לעזאזל איתי למה את בוכה?

תחזרי, אני נשבע
הפעם אשתנה, הפעם אראה לך אהבה
תחזרי, אני אומר
אני מצטער שאת הכעס לא ידעתי לשחרר
תחזרי אני מבטיח,
לא עוד אני בורח, לא עוד להסתתר
תעזרי לי תלמדי אותי,
כיצד להיות פגיע תחת חום גופך.

ראיתי אותך בבר עם חברות,
פגשת את מבטי ובעינייך החלו קצת דמעות,
נשארתי כך קפוא במקומי,
סובבתי את מבטי כאילו אנחנו שני זרים
למה את בוכה תגידי מה יהיה איתי?
בבקשה ממך תביני זה אני.

תחזרי, אני נשבע
הפעם אשתנה, הפעם אראה לך אהבה
תחזרי, אני אומר
אני מצטער שאת הכעס לא ידעתי לשחרר
תחזרי אני מבטיח,
לא עוד אני בורח, לא עוד להסתתר
תעזרי לי תלמדי אותי,

כיצד להיות פגיע תחת חום גופך.
-_-_____-

בין הדוגמניות והפרסומות
מסתתר לו גם שלט,
יותר כהה, צועק בשקט.
שלט שמבקש לזכור.
שלט שמזכיר שבהווה שאנחנו חיים כיום,
ישנו עבר שכעת חיים להם שם אנשים.

בין הטראנסים והמסיבות,
יש את הלוחשים,
אלו שמספרים את הסיפור שמכביד את הלב,
שמכווץ אותו ומוריד לו דמעה שקטה.

בין העוברים והשבים,
יש אותם, אלו שעדיין מתחבאים.
___-_

המילים שלא אמרתי
הדמעות שלא ראית,
לפעמים הרגשות הכי חשובים,
לא יודעים איך להתבטא על ידי.

הסיפורים שכתבנו שעיצבו אותך ואותי,
לפעמים הפרקים הכי חשובים
נכתבים בין השורות,
ותמיד תהיי לי השורה באותיות הקטנות.

כמו שחיפשתי אותך,
בלילות, בימים,
כשאת היית ממש לידי,
אך אולי בעצם ביקום מקביל.

וכשהתעוררתי למיטה ריקה,
לא הרגשתי שינוי בכלל.
הקור היה אותו הקור.
השקט היה דווקא פחות חזק.

וכשהתעוררתי למיטה ריקה,
הבנתי שמעולם המיטה לא נחלקה,
שתמיד זה היה
הצד שלי הצד שלך.

את זה כתבתי במשימה שנתנו לי בתיכון באנגלית על לכתוב משהו על להיות אדיב ואחד שעוזר לאחרים:

hey there, how are you?
you've seen someone's lost
what should you do?
asses the situation, it wouldn't kill
in fact, it could actually heal
heal the void in your icy heart
really, it's not going to hurt

ask how you can facilitate
instead of sitting there and wait
you can walk toward them gently
your face warm and friendly

"what happened", you ask
"there has been a fuss
i've been injured badly
and lost all of my money"
so you start to pace
and then see their face

a smile so sly
then you understand that they lie
with their teeth of a vampire
they're gonna set you afire
fire, radiating red
red, from the blood you've shed

"how does it feel to get turned?
to become kind-of dead?

"enthralling, you say?
just wait 'till the end of the day
at the sprouts of dusk
the zenith of your blood-lust
eliminates your humanity
that you first lost
when you tried to aid me

"that's when you ask:
why couldn't i just ignore?
are you full of rancour?"
under this deceiving mask
you are truly malicious
what did i do that was so vicious?

this empty hole
that once was my soul
now became a shadow so somber
consuming me whole

so now i've learned
that sometimes
better would it be
to not help anybody you see
'cause occasionally
when you're being kind
you get your humanity
left behind

זה ממש יפה ^^

בטח אני כותבת מלא