אמא שלי מוסרת את הכלב ואני לא מצליחה להפסיק לבכות, איך להתמודד עם זה?

הכל יהיה בסדר, עברתי חוויה דומה כשהחתול שלי מת ואני מבין את הכאב הזה, אבל הכי חשוב זה לא לברוח, אל תדחיקי ותבכי כמה שאת רק צריכה, המוות נגיד מפסיק להכאיב רק כשאתה מקבל אותו, כשאתה בא למקום שאתה רגיל לראות בו את מי שאתה אוהב וכבר לא מצפה שפתאום הוא יהיה שם

אל תתני לה תעמדי על שלך או שתגידי לה שאת תטפלי בו. זה לא קשה רק לך זה פשוט חווית נטישה לכלב

שואל השאלה:
^אני יודעת, אף אחד חוץ מאמא שלי לא רוצה למסור אותו אבל קשה לה כשיש כלב ואנחנו מכבדים אותה. אין לי מה לעשות בנוגע לזה, רק לנסות לקבל את זה.

אל תביאו שום חיה אם אתם אחר כך זורקים אותה. זה לא משנה אם הוא יהיה בבית אחר או במכלאה אחרת הוא עדיין איבד את האמון וקיבל חרדת נטישה.

חזירה תני לה שניה לעכל את מה שקרה לפני שאת תוקפת אותה על מה שקרה......
אני לא בטוח שזה הזמן הנכון לדבר איתה על חרדת נטישה עכשיו

בטח שכן כי היא נותנת למשהו רע לקרות. היא יכולה להגיד לאמא שלה שהיא תטפל בכלב לבד.. כנראה שאמא שלה רעה עד כדי כך שמפריע לה שיש נוכחות של יצור טהור בבית.

זה לא קשור ללטפל היא אמרה שקשה לאמא שלה.
את חייבת לקבל את זה שיש אנשים שרוצים להיות עם חיות ומבינים בסוף שהם לא מסוגלים וכן היא עשתה טעות אבל להתחיל להגיד שאמא שלה רעה במיוחד עכשיו זה פשוט רוע, אם את רוצה אני יכול להמשיך לדבר איתך אבל אני אשמח בפרטי כדי שלא נפגע בשואלת

שואל השאלה:
^^^^ואת אומרת את זה כי לדעתך אני לא מודעת לזה כבר בעצמי? את חושבת שאני רוצה למסור אותו? שכיף לי? אז בואי אני אגיד לך משהו אני כבר כמה ימים ברצף לא מפסיקה לבכות והדבר האחרון שאני רוצה זה למסור אותו. אבל זה לא תלוי בי. אמא שלי החליטה שהיא מוסרת ואין לי איך לשנות את זה לא משנה כמה אני מנסה. אז בבקשה אל תבואי ותתחילי לדבר כאילו את מבינה גדולה כשברור לגמרי שאין לך מושג על מה את מדברת. שאלתי איך להתמודד לא מה דעתך על המעשה.

אין על מה לדון על זה כל כך.. אני כותבת את מה שאני כותבת מתוך כאב על הכלב כי פשוט כל כך הרבה אנשים מוסרים את החיות שלהם גם אחרי כמה שנים שהם ביחד וזה כל כך מרתיח אותי לראות את זה כל פעם מחדש אין מה לעשות

שואל השאלה:
^^^^אמא שלי לא רעת לב. היא הביאה את הכלב כי היא רצתה לשמח אותנו והיא חשבה שזה יעשה טוב, היא לא ידעה שזה יגרום לה לחרדות.

אוקיי סליחה אני גם כותבת מתוך כאב שלי.. בעלי חיים זה מקום רגיש אצלי..
רק פשוט אל תביאו בעלי חיים יותר וזהו עם הזמן הכאב שלך יעבור במיוחד אם מסרתם לבית טוב אז לאט לאט הכלב כבר יתרגל במיוחד אם הוא צעיר

שואל השאלה:
תקשיבי אני לא כועסת עלייך, אני באמת מבינה למה כתבת ואני גם ממש חושבת שאת צודקת ואת חייבת להאמין לי כשאני אומרת לך שהדבר האחרון שאני רוצה זה למסור אותו. אני אוהבת אותו כאילו הוא הילד שלי ואני שונאת לחשוב על זה שאני פוגעת בו כשאני מוסרת אותו. אני רבתי על זה עם אמא שלי וניסיתי לשכנע אותה שיישאר אבל זה פשוט לא אפשרי. אנחנו מחפשים לו בית טוב, בחיים לא נמסור אותו לצער בעלי חיים או משהו.

סליחה גם אם היה נדמה שתקפתי אותך^
ברור שאין לי כלום נגדך ואני גם נורא אוהב חיות, פשוט אני מלכתחילה לא מאמין שהדרך לגרום לאנשים להתנהג אליהן יפה זה לתקוף אותם אבל שתדעי שאני לא כועס או משהו:)

^^אוקיי שמחה שהבנת אותי ובאמת סליחה שכתבתי ככה בהתחלה.. פשוט זה כואב לי בעיקר גם כי הכלב שלי זכרונו לברכה הוא היה תוקף אותנו בגלל חרדות שלו וממש כאילו יצא לנו מלא דם ואחותי הייתה בבית חולים בגלל זה ואמא שלי גם חשבה למסור אותו אבל אז אמרנו לא אנחנו פשוט נסתגל בשבילו ולא נגע בו במקומות שהוא לא מסכים ונכבד את הגבולות שלו אם הוא נוהם או מראה שלא בא לו משהו.. אז כאילו חשבתי שאולי התגובה שלי למרות שהייתה נראית תוקפנית ואני מצטערת על זה חשבתי שהיא תעזור בלשנות את ההחלטה כי אני מכירה את זה שקשה מאוד ובסוף אנחנו עברנו ביחד 15 שנה והכל היה בסדר כי הצלחנו לכבד אחד את השני והוא לא נשך אחרי זה בכלל כי הבנו אחד את השני ממש..
אבל אני גם לא שופטת כי אני לא יודעת מה זה החרדות שיש לאמא שלך אז יכול להיות שזה לא משהו שאפשר לשנות אז את לא צריכה להרגיש אשמה אם ניסית הכל.. פשוט אולי תשבי עם אמא שלך לשיחה בלי כעס ותשאלי אם בכל זאת יש איזשהו דרך.. ואם אין אז כן תחפשו לו בית טוב עם אנשים שבאמת רואים שאוהבים כלבים ולאט לאט כשיעבור הזמן לבד את תרגישי טוב ואת תתרפאי מהכאב

^^זה בסדר את האמת שזה לא היה נראה לי כמו תקיפה הייתי בטוחה שדווקא יקללו אותי או משהו כזה חח אבל אתם בסדר גמור ואני שמחה שהבנתם אותי באמת חיות זה הדבר הכי רגיש אצלי :)