למה אני כל כך מתגעגעת אליו אם אפילו לא היינו בזוגיות?

וואי זה כזה מטומטם. כאילו שנינו היינו מטומטמים ועקשנים כזה ובחיים לא דיברנו על הרגשות שלנו או משהו, אבל אני יודעת שאכפת לו ממני, וגם לי לפעמים קצת אכפת ממנו. וסיימנו את הקשר רק בגלל שלטענתו אני 'רגישה מדי' ושלא משנה כמה הוא מנסה להיות נחמד כלפי זה לא מספיק בשבילי (הוא פשוט היה מנסה לעזור לי לצאת מהדכאון הקליני שלי בכוח וזה לא בדיוק עוזר לטווח הרחוק, בשלב מסויים השיטה האגרסיבית שלו הפסיקה לעבוד עלי). הוא חסם אותי ואחר כך בכיתי של החיים כי הבחור דיבר איתי במשך חודש שלם, בלי הפסקות. כאילו הוא פיזית תמיד היה זמין טלפונית (שתבינו שאפילו לא נפגשנו בסוף, וגם אנחנו דתיים אז זה קצת בעייתי ממילא לפעמים) בקטע הזוי. ולא יודעת ממש קיללתי אותו שלא יהיה לו ילדים ושלא יתחתן ומלא דברים רעים. וכאילו באלי לסלוח לו אבל גם לא מגיע לו, אבל מצד שני גם לא מגיע לו שאני אאחל לו דברים כאלה, וגם האישה האידיאלית שאני שואפת להיות לא מתנהגת ככה אוף. באמת שזה הכי מביך בעולם אני בקושי יודעת עליו משהו ובכל זאת הוא חסר לי הרבה פעמים כשאני מרגישה לבד.