פריקה (סתם כותבת כדי לשחרר ממני לא מצפה שתקראו)

מתי הם יבינו שהכול באשמתם?
שנמאס לי בגללם, שהחיים שלי מלאים בסבל רק כי הם נמצאים בהם, שההתנהגות שלי כזו רק כשאני איתם כי איתם אני אף פעם לא מצליחה לשמוח, שהראש שלי מלא בכל דבר אחר חוץ מהם כי אני לא רוצה לסבול, שאני עושה הכול ועדיין זה לא מספיק להם ולא כי אני בקושי עושה משהו רק כי הם מצפים למשהו לא אפשרי וזה ככה רק איתי
מתי הם יבינו את זה ?
מתי הם יבינו שהאיומים שלהם להעיף אותו מהבית רק משמחים אותי ואני מחכה שזה יקרה ?
מתי הם יבינו שההתנהגות שהם חושבים שהיא הכי מושלמת בעולם בעצם גורמת לי להרגיש מתה מבפנים?
מתי הם יבינו שזה שאני מסתירה מהם דברים זה כי התגובה שלהם תמיד קיצונית ?
מתי הם יבינו שהאיומים לשלוח אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר לא מאיימים עליי? למה שאני מבקשת מהם את זה הם לא נותנים ולא מתייחסים ואז משתמשים בזה כאיום ?
למה הכול יותר חשוב להם ממני ?
למה הם חושבים שלעשות איתי שיחה כדי שההתנהגות שלי תשתפר תעזור אם בשיחה הזו רק מקללים אותי ויורדים עליי?
נמאס לי אבל לא משנה כמה אני אומרת להם את זה הם לא שמים עליי
אני צריכה עזרה, אני מבקשת מהם עזרה, ופשוט לא אכפת להם.
כל יום אני בוכה, כל יום אני קורסת, הם חושבים שזה בגלל משהו שקורה בחוץ ולא מבינים שזה בגללם
אז הם הורידו לי את הדלת של החדר, מה הם חושבים שזה יעשה ? כבר לא אכפת לי
ולמה נראלהם שלאיים לקחת את הדברים היחידים שעושים לי טוב בחיים יגרום לי לאהוב אותם ?
וכל פעם שאני מנסה לדבר על זה עם מישהו ואומרת שאני שונאת אותם והם בטוח שונאים אותי אז רק אומרים לי "הם ההורים שלך הם אוהבים אותך את פשוט לא רואה את זה"
אבל אני יודעת מה זו אהבה, ולהתנהגות הזו לא קוראים אהבה בשום מצב שבעולם, אהבה מחזקת את הנפש לא שוחקת אותה, אבל הם לא יודעים את זה הם לא מבינים את זה