אחרי הרבה זמן שלא - כתבתי משהו ואשמח אם תתנו לי איזו ביקורת כנה :)

לפעמים אני מסוגלת לדמיין אותה,
יושבת גם היא, מביטה לבדה למעלה,
מהרהרת במחשבותיה - "איפה את?"
בדיוק כמוני.

לפעמים אני יכולה להריץ בראש
את השיחות שלנו שטרם קרו,
הריבים והבדיחות,
המבטים והחיוכים.
הכל כל כך מוכר, אם כי זר לי באותו הזמן.

אני יכולה להרגיש את המגע,
לחוש את החום.
אני יכולה לשמוע את קולה,
והאף שלי מתמלא בריח הממכר שלה.
אם קצת אשקיע מחשבה,
אני רואה אותה בכל תמונה, כמו בסרט צילום
כשלא ברור מי הצלם, ואיך הכל מפוקס כשרק פרצופך מטושטש.

היא מרגישה כל כך קרובה,
אבל המיטה ריקה,
הכרית קרה,
ואיפה את?
רק לכוכבים ישנה התשובה.