הגעתי למלא מסקנות מאז הפרידה וכתבתי על זה איזה משהו מה דעתכם?

אהבתי מישהו באמת.
לא כי הייתי צריכה, אלא כי רציתי.
ראיתי בו את כל מה שהוא יכל להיות גם כשהוא לא ראה בעצמו כלום.
נתתי מעצמי, נשארתי כשהוא נשבר,
וחשבתי שאם אני רק אאהב חזק מספיק, זה ירפא גם אותו.
אבל עכשיו אני מבינה
אהבה לא יכולה לרפא מישהו שבור,
אם הוא עצמו לא רוצה להחלים.
אי אפשר להחזיק לב אחר פתוח,
כשזה שסוגר אותו הוא הוא עצמו.
הוא אהב אותי, אני יודעת.
אבל באיזשהו שלב האהבה נגעה לו בעומק שהוא לא ידע להתמודד איתו,
אז הוא בחר לברוח.
לא ממני, מעצמו.
ואני נשארתי עם שקט ורעש ביחד שקט ממנו, ורעש מבפנים.
והיום אני כבר מבינה
זה לא היה חסר ערך.
זה היה שיעור.
שיעור על איך אני אוהבת,
על כמה אני עמוקה,
ועל זה שמגיע לי מישהו שנשאר גם כשהלב כואב.
מגיע לי גבר שמרגיש,
שלא בורח כשהרגש מציף,
שלא מוחק כדי לשרוד,
אלא מתמודד כדי לגדול.
אני לוקחת מהקשר הזה רק דבר אחד
את הידיעה שאני מסוגלת לאהוב באמת.
אבל מעכשיו, אני בוחרת להעניק אהבה כזו
רק למי שיכול לפגוש אותי באותה עומק.