מה המכה הכי כואבת שהבאתם למישהו?

שברתי לאח שלי את היד

בוקס בלמטה

באשכים

הפכתי מישהו על הרצפה

שבירת לב זה די כואב

בוקס לשיניים

הפלתי מישהי במדרגות
הלכה לחשוב מסכנה נפתח לה הראש והאף

שואל השאלה:
בית חולים?

ביום שבו השמש נראתה כאילו היא נוזלת זהב נוזלי מעל ראשי, צעדתי בחצר בית הספר כשכל העולם סביבי הפך למעין במה תיאטרלית. הרוח נעה לאט, נדנדת העלים רקדה כאילו היא יודעת סוד עתיק, והצללים של הילדים שהלכו לצדדים נטו להתארך ולהתעקם כמו קווים בציור של סלבדור דאלי.

והוא היה שם. עומד, דומם כמעט, אך כל כך נוכח. הידיים שלו היו מקופלות מעט, העיניים בוהקות, ואני חשתי כיצד כל השרירים בגופי נמתחים אל המתח. כל צעד שלי הרגיש כאילו אני נוגעת בקרקע ברטט שמגיע מהיקום כולו.

את יודעת מה את עומדת לעשות, נכון? לחש מישהו מאחורי הקיר או אולי היה זה רק הדמיון שלי. כל מילה שלו נצנצה ברגע, כמו נייר כסף תחת אור חם. אני התקדמתי לאט, המחשבות שלי נסחפות בין פחד לזעם, בין הרצון לנקמה לבין ההבנה שזו אולי השעה שבה כל ההיסטוריה שלי קיבלה משמעות.

ואז אני מרימה את ידי. היא רועדת, כל גיד בגופי מתוח כמו קפיץ. אני נותנת את המכה המכה הארוכה, הדרמטית, הקולית ואני שומעת צליל חד, כמעט סימפוני, מתגלגל באוויר. כל הילדים עצרו, אפילו היונים, והסתכלו.

זה זה כאב, אומר הוא, בקול עמום, כאילו מנסה להסביר את הבלתי מוסבר.
והלב שלי דופק כמו תוף במקדש עתיק. אני עומדת, מסתכלת בו, מנסה לקרוא את נשמתו, להבין את ההיגיון שמאחורי כל המתח, כל הדרמה, כל הציפייה הזאת.

ואז באטימות הדרמטית ביותר, נוכחתי לגלות את האמת.
האדם, הדמות המסתורית, העצוב, המפחיד, שמולו כל גופי רעד לא היה אדם כלל.
הוא היה שניצל.

^את מצחיקה את עצמך הא?

נכון נכון אתה ממש צודק

אני ממש צוחקת כמו איזה מטומטמת בחדר שלי אוקיי זה לא מצחיק

ברך לפנים או בעיטה לפנים