פריקה על אהבה שלא הייתה, אולי.

התאהבתי בחברה טובהשלי.
למשל תקופה שמרתי את זה לעצמי, נתתי לעצמי להרגיש, לקוות, לחשוב שיש משהו, לרצות שיהיה.
שתינו עוד לא התנסינו במערכות יחסים וכו, אז לא היה לי מושג גם אם אני אגיד לה, מה הלאה, במידה שהיא תגיד שהיא גם מרגישה אותו דבר.
אחרי שלב מסויים הרגשתי שאני רוצה להסתפר לה,שזה דוחק אותי, אז סיפרתי לשני חברים שיסייעו לי להבין יותר מה קורה מבחוץ לנקודת המבט שלי, ואיך לספר לה.
בנקודה הזו באמת התחברתי יותר למציאות הנוכחית, שהיא פשוט חברה טובה שלי כי זה מה שהיא רוצה, ושאולי לא יהיה יותר מזה.
הגיע הזמן שאמרתי לה מה אני מרגישה.
היא סיפרה לי שהיא לא בטוחה בכלל למי היא נמשכת אבל אמרה לי שהיא פאן. אז זה גם נתן לי קצת תקווה.
דיברנו הרבה באותו לילה. היא היתה בהלם כזה, אז נתתי לה זמן וגם לעצמי, שלא דיברנו על זה, עברו שבועיים, היא דחתה אותי בסופו של דבר, וזה היה בסדר, לא הרגשתי דקירה בלב, באותם רגעים.
ואז זה הכי כאב בדיעבד, לא בלב, במוח, כי ידעתי שהכל עומד להסתיים.
אז גם הבנתי מחברה שהיא לא נמשכת בכלל לבנות, שהיא סיפרה לחברה את זה אחרי שאני סיפרתי לה מה הרגשתי. הרגשתי מנוצחת, מנוצלת. מבולבלת. למה היא לא סיפרה לי?
באותו לילה ראשון שהתוודיתי, דיברנו יחסית בפתיחות, על הפחדים שלנו, המחשבות, מה הרגשנו, ואני הבנתי ממנה שאולי יש לי סיכוי, למרות שידעתי עמוד בפנים שזה כנראה לא יתקדם.
בלילה השני, היא אמרה שהיא מפחדת שהיא לא רוצה להתקדם כי זה פספוס הזדמנות (משהו כזה בערך) ושהיא לא יודעת, שאולי היא כן מרגישה משהו אבל עדיין עם הפחד.
וידעתי שזה הסוף. סיכמנו "חברות טובות".
כאב לי מעצמי, שזה היה האישור לרגשות שלי להפסיק להסתחרר, כי לא רציתי שזה יפסיק, רציתי להמשיך לחיות בפנטזיה, לאחוז בתקווה שאולי. ואין לי את זה יותר. אהבתי אותה ועכשיו אי אפשר. ואין דרך להחזיר את זה.