המלחמה דפקה אותי

זה בסדר זה לא אומר שאת בן אדם רע
לפעמים למוח לוקח הרבה זמן לעכל את זה או שזה מודחק, יכול להיות שעם כל הכאב התרגלת והמוח מדחיק

כנראה שפשוט התרגלת שזה קורה

אולי כי כששמעתי על הרבה חיילים שנרצחו הזדעזעת והיה לך קשה והמשיכו למות חיילים אז נוצר לך כמו מגננה שאת לא מרגישה כלום? (לא הצלחתי להסביר את עצמי טוב)

שואל השאלה:
אבל זה מרגיש מוזר
אנשים מתים יש חטופים וזה לא מזיז לי

התרגלנו למציאות העגומה הזו

שואל השאלה:
אני מרגישה רעה
כאילו אנשים מתים ויש חטופים ואני פשוט ממשיכה בשגרה ולא מרגישה רע לרגע

אני גם מרגישה כמוך, מרוב שיש כבר כלכך הרבה נפילות כל עוד זה לא קרוב אליי זה לא עצוב לי כמו שלרובם כן

את כולנו אחי עכשיו פוצץ בלונים ונכנסתי להתקף וחזרתי לעזה:(

בשביל שיהיה לך קל יותר את מתחילה להרגיל את עצמך ללשמוע על "הותר לפרסום"
זה בסדר זה קורה להרבה אנשים
אני לא חושבת שאף אחד באמת מבין עד הסוף כמה אבידות היו לנו במלחמה הזאת
קשה לעכל אז פשוט מתרגלים לזה

גם אני ככה.
אני חושבת שזה בגלל שהתבגרתי תוך כדי המלחמה.
ילדים הם יותר רגישים ואכפת להם ועצוב להם כשהם שומעים על דברים רעים..
אבל אני הבנתי שאנשים מתים והתייאשתי מלהצטער על זה כל פעם מחדש.
נהייתי אטומה וזה נוראי

אני מבין אותך גם אני ככה ורק רוצה להגיד
שזה לא אומר שאת בנאדם רע או משהו
זה פשוט אומר שהתרגלת למצב

אני חושבת שזה הגיוני ולא נובע מכוונה רעה או חוסר רגישות.. אלא שבגלל המצב ההזוי והחמור הזה, ושכל יום קורה פה משהו אחר במדינה.. אצל הרבה מאיתנו נהיה איזשהו נתק רגשי באיזשהו מובן.
זה נובע ממנגנון הגנה.
גם אצלי יש משהו בסגנון.. כן מאוד כואב לי, עדיין, על כל אחד שמת וכל טרגדיה שיש. פשוט ביומיום אני בוחרת כמה שפחות להתעסק בזה ולהעמיק.. וגם הרבה פעמים גם יש את הנתק הזה, ואת כבר לא יודעת מה לחשוב.
עושה זאת מבחירה, כי מניסיון אם אכנס לזה זה ישבית אותי, לא אוכל לתפקד- מה שקרה לי למשל בתחילת המלחמה. חודש ימים שנשארתי בבית ובקושי אכלתי ותפקדתי בכלל. לא הייתי מסוגלת.

הכי חשוב שתנסי לדבר על זה עם מישהו, לא לשמור בבטן, בגלל שאז זה יכול באמת ליצור אצלך צלקת. כל תחושה שלך היא לגיטימית. את לא רוצה בכך שאנשים ימותו או קיווית לזה.

אני ממש כמוך

זה מנגנון הגנה שנוצר לכמעט כולנו אחרי המלחמה הזאת.
בתחילת ה7.10 כמעט כולם ראו/שמעו על הזוועות הלא אנושיות שקרו לאזרחים שכאן וזה כבר משהו שטלטל את המדינה.
אחרי זה עוד ועוד עדויות והסיפור עם החטופים והחיילים שנרצחים הם דברים שלא נגמרים, והגוף של כולנו סוג של יצר מנגנון של ניתוק רגשי.
הזוועות לא יפסיקו להגיע וזה דבר שאין לנו שליטה עליו, אבל למוח שלנו יש שליטה על איך שאנחנו מעכלים את המידע.
אז בשביל להישאר שפויים איכשהו ולהצליח לחיות כאן רוב הישראלים התנתקו רגשית מכול מה שקורה כי זאת גם הדרך היחידה להמשיך לחיות כאן.

היי אני גם ככה בדיוק
אני חושבת שזה פשוט המוח שלנו לא נותן לנו לעכל את זה
כי הוא מגן עלינו
והבין כבר שלעכל את זה זה קשה
ואם היינו אשכרה מעכלות כל דבר כזה, היה לנו מאוד קשה

כי הכאב כבר דהה.
בסוף מתגברים. כמו שצריך לקרות.
יש משפט מסרט של ליאם ניסן:
"life is for the living"

אני מאוד מבינה אתכם, התחושה מקהה כי לצערנו במלחמה הזאת יש הרבה יותר מדי מקרים קשים ו"מתרגלים"... אבל זה שזה קורה לא אומר שלא צריך להילחם בתחושה הזאת, האנשים האלה מקריבים את עצמם למעננו, לא אומרת עכשיו לבכות בכי מר על כל מקרה כי זה באמת מקשה על הנפש ולצערנו הרב והעצום יש המון מקרים כאלה לאחרונה... אבל להיות אטום לגמרי? זה לדעתי לא משהו שצריך לתת לו לקרות... אנחנו תמיד צריכים להשאיר מקום בלב לאחינו בעם ישראל שמקריבים את עצמם למעננו, אסור לנו להיאטם, לכן קיימים גם ערבי זיכרון. אם הריחוק הזה לא מגיע מטראומה, מדי פעם תשמעו סיפורים כדי לחבר אתכם למציאות, כולנו עם אחד, ולכן זה כאב משותף

אני גם ככה בדרך כלל
כי המוח שלי אוטומטית לא מכניס את זה הוא מקבל את זה כעובדה טכנית בלבד כי אני יודעת שאם אני אכנס לזה אני אתחרפן

כי כל יומיים מת לנו חייל וזה כבר מתחיל להיות שיגרתי לצערינו,
אנחנו דור שנדפק, את לא אשמה בזה, אבל נקווה שזה יגמר כבר כל המודעות אבל האלה ובעזרת השם אחרי יום הכיפורים הזה כל החיילים שלנו יהיו בריאים ושלמים

אני הרגשתי עצב כשאנשים שהיו איתי נהרגו, השאר לא הצלחתי להתחבר.. וזה בסדר, את לא חייבת לאף אחד כלום. הגיוני לא להרגיש עצב מדברים שאנשים אחרים תופסים כעצוב.

גם לי זה קרה, כאילו אני עצוב שאני שומע על חיילים שנופלים אבל נגיד כבר כשאני רואה סרטונים קשים ממלחמות לא רק מישראל אני כבר לא מרגיש כלום ולא מפריע לי לראות את זה לא יןדע למה. מעניין אם זה ישפיע עליי בעתיד אבל כרגע אני לא מרגיש הבדל

הנה, זה קורה למלא אנשים, כל התגובות למעלה.
כנראה זה הפך כבר לשגרה.
ואין לך קשר ישיר לזה

היי לך,
מבינה מדברייך שאת מרגישה שהכול נצבע באפור, כאילו התחושות נעלמו והמציאות הקשה הפכה להרגל.. גם מול דברים עצובים וכואבים.
נדמה שאת מרגישה אשמה, ואפילו בושה, על כך שבכלל אפשר להתרגל לעוד ידיעה קשה, לעוד לוחם שנפל בקרב. שומעת גם בלבול מסוים...האם זו אדישות? האם זה ניתוק רגשי? מה בכלל אמורים להרגיש ואיך אמורים להתנהג בכל הטירוף הזה.
לפעמים, כדי להצליח לשרוד את המציאות הבלתי נסבלת, הנפש שלנו מגינה על עצמה באופן לא מודע והופכת אותנו קצת קהים יותר לרגשות שלנו ושל אחרים. זה לא אומר שבהכרח איבדת את היכולת להרגיש, אלא, שאולי.. זו כרגע הדרך של הגוף והנפש שלך להצליח להישאר שפויה בתוך השגרה הזאת.
כמה לא ברור מאליו שמצאת בתוכך את הכוח לכתוב פה ולשתף. קשה להישאר לבד עם המחשבות שמציפות.. לדבר עם מישהו קרוב או עם בעל מקצוע יכול לעזור במתן כלים או אפילו רק בהקשבה.
יקרה, משתפת שאני מתנדבת בעמותת סה"ר סיוע והקשבה ברשת. אם תרצי להמשיך לשתף בתחושותייך ובמה שעובר עלייך אני מזמינה אותך לצ'אט אישי בו תוכלי לשוחח עם אחד מהמתנדבים שלנו, במרחב נטול שיפוטיות. נהיה שם בשבילך, נקשיב וננסה לסייע.
מצרפת את הלינק להתקשרות דרך הצ'אט שלנו.
שלך,
מתנדבת סה"ר.