כשהלכתם לפסיכולוג פעם ראשונה

לי היה קשה והייתי לחוץ וגם יש לי חרדה חברתית אז זה מוסיף לקושי אבל מי שהולך כמה פעמים לאותו אחד לאט לאט יכול להתרגל אבל לא תמיד זה תלוי

האמת שעם הפסיכולוג הראשון שלי הייתי משחק מונופול בגלל שהוא שם לב שקשה לי להיפתח. דרך המשחק הוא היה שואל שאלות וכך היה לי קל יותר לענות ולהכיר.
הייתי בן שמונה כמדומני.

היא דיברה יותר כי הייתי ממש ממש בלחץ ואז לאט לאט נפתחתי

שואל השאלה:
פעם ראשונה שהלכתי זה בגיל 5 לכמה מפגשים. מאז לא הלכתי והיום אני בת 20 ואני לא אהיה מסוגלת לדבר על כלום.

את יכולה לנסות, אולי זה יזרום. עברו הרבה שנים וגם לא כל פסיכולוג דומה.
הייתי אצל פסיכולוג מסוים בתחילת המלחמה ובשיחות פשוט הייתי יושב ושותק. מנגד, עם הפסיכולוג הנוכחי שלי אני פתוח ומחובר אליו מאוד.

^^בגלל חרדה חברתית או ביישנות או לא קשור? וגם אם זה קשה אפילו יש כאלה שמאוד ביישנים שמצליחים להפתח לפעמים

שואל השאלה:
אני פשוט לא מסוגלת להוציא מילים שקשורים לרגשות שלי. קרה לי פעמים שניסיתי עם חברים, פתחתי את הפה ופשוט לא יצאו מילים. בניגוד לכתיבה.

את תמיד יכולה להראות קטעים שאת כותבת במידה ואת מרגישה בנוח, אני גם עושה את זה.
יש טיפול שנקרא ביבליותרפיה שקשור בכתיבה, ממליץ לך לקרוא עליו - יכול להיות שזה מה שאת צריכה.

רוב הפגישות היו שתיקות כי לא ידעתי מה להגיד, וזה גרם לי להרגיש יותר לא בנוח, אבל עם הזמן שיתפתי בחוסר נוחות והגענו לפיתרון. גם זמן הוא מרכיב מאוד חשוב, כי ככל שעובר הזמן מרגישים יותר בנוח עם אותו אדם. כשקשה לי להתחיל לדבר על משהו שאני רוצה לדבר עליו, אנחנו בדרך כלל משחקים קלפים ומדברים ב"דרך אגב"

פשוט דיברתי
לא הייתה לי בעיה

שואל השאלה:
אני רק חושבת על לדבר ונהיה לי מזה חרדה

היא שואלת שאלות ואני עונה, ואם היא שואלת שאלה שאני עדיין לא בנוח לענות עליה, אני פשוט שותקת. אני אף פעם לא משתפת אם היא לא שואלת
המפגש הראשון היה בסדר כי היא שאלה בעיקר על תחביבים ושאלות יחסית כלליות.
למרות שאני יחסית פתוחה איתה, אני מזיעה בלי סוף וגם stimming ולא ממש יוצרת קשר עין. אני מניחה שזה יעבור לאט לאט
אה וכשהייתי בגיל 11-10 אצל מישהי אחרת, היינו משחקות משחקי קופסה וזה היה די כליל

הוא שאל אותי למה הגעתי, מה הביא אותי אליו ובכללי מה אני רוצה להשיג בטיפול.

לא הייתי,אבל נשמע קשה