זה נשמע צ'אט גיפיטי?

אני מביא את הסיפור האישי שלי כבן נוער שגדל בישראל, מדינה שבה חיי היומיום תמיד משולבים עם תחושת שליחות ותחושת שייכות עמוקה. מצד אחד, אני מתמודד עם מה שכל נער מתמודד לימודים, חברויות, תחביבים, חלומות לעתיד. מצד שני, יש פה תמיד שכבה נוספת להיות חלק מהחברה הישראלית, לחוות את המציאות הביטחונית, להרגיש את הקרבה בין אנשים ואת תחושת ה"ביחד" שמאפיינת אותנו. החיים שלי משלבים בין הרצון להיות נער רגיל לבלות, לטייל, לצחוק עם חברים לבין ההבנה שכבר מגיל צעיר יש לי אחריות כלפי המדינה והחברה שבה אני חי. אני מתנדב במד"א ובתבל כי אני מרגיש שזו הדרך שלי לתרום, להושיט יד ולתת לחיים כאן עוד משמעות. אני גם חווה איך התרבות, המוזיקה והשיחות סביבי תמיד מערבבים את המקומי עם הגלובלי מצד אחד שומעים שירים בינלאומיים, ומצד שני כל מפגש משפחתי או חברי סובב סביב החדשות, המצב, והעתיד שלנו בארץ הזו, זה במיוחד ניכר כשאני מדבר עם המשפחה שלי בטורקיה ובאנגליה- הם מבקשים להשמע חדי לשון ויודעי דבר שמבינים את המצב המורכב במדינה שלנו, וכשאני מדבר איתם אני רק מבין כמה ההסברה חשובה וכמה אנחנו צריכים לשים לב ליהודי התפוצות שלא תמיד מבינים ב100% את מה שאנחנו עוברים, גם אם הם מתיימרים לדעת. המלחמה הורגשה במיוחד אצלי כשסמ"ר איתמר שמן נפל בקרב, ביום שבת 23/12/23, שקיבלתי שיחה מחברת ילדות שלי, אחותו, שהודיע לי על זה בדמעות. וכשהגעתי לשבעה ראיתי על מה מדברים שאומרים שעם ישראל הוא העם הכי מאוחד. אנשים שלא הכירו אותו הגיעו, מהשכנים שלו, החברות של האמא מהעבודה ועד מתי כספי, מי שיכל הגיע. איתמר היה פראמדיק בצבא, והבטחתי לעצמי ולמשפחה שלו להיות לפחות חובש כמוהו. בהתנדבות שלי במד"א אני נחשף לרבדים שונים בחברה הישראלית, לאנשים וסיפורים שונים, ומבין יותר לעומק איך כל אדם חיי במדינה. הסיפור שלי הוא סיפור של איזון: בין חלומות אישיים לבין החיבור למקום הזה, שמרגיש לפעמים מורכב, אבל גם מלא תקווה, תקווה ביכולת של הדור שלי לשנות.