אנשים שקוראים ספרים/כותבים אשמח שתגידו לי את דעתכם על פרולוג שכתבתי האם זה מעניין אתכם ברמה שהייתם רוצים להמשיך לקרוא?

בעיקרון זה רומנטיקה אבל זה יעני על העבר שלה:

המיטה מספקת לי בריחה רגעית, נחמה במסכה, אך גופי מזהה את השקר ונמתח כמו קפיץ. נשימתי שטוחה ומרוחקת, ואני מאזינה לצלילי הצרצרים שמחוץ לחלוני. השקט סביבי - מזויף, זמני, ואני כמעט נמסה לתוך השינה.
רעש עצום של טריקת דלת הורס את שנתי. ליבי דוהר בחזה, נשימותי קצרות ומהירות. אני לא זזה, לא מסוגלת לזוז.

"אני אתיופי רסמי! אל תגיד לא ידעתי לתת לא רצו אז לקחתי!" קולו של אחי צורם, חד, חודר לכל עצם בגופי. המילים שלו קוראות לי לקום, למשהו שאני לא מוכנה אליו.
"שאלוהים יקח אותך! על כל מה שאתה עושה לי, על כל דמעה שזלגה מעיניי! אלוהים עוד ישלם לך!" אמי צועקת, כאילו כל העולם עומד להתפוצץ.
"מה את רוצה ממני?!" אחי צורח, המילים שלו מסתבכות, נשמעות חסרות פשר, אך כל אחת מהן דוקרת.
"למה הוא לא לוקח אותך ברגע שאתה שותה?! למה?!" קולותיהם מתנגשים, מתערבבים, מתעצמים עד שאני כבר לא מזהה את פניו של הצועק.

גופי מתהפך בפאניקה, דמעות פורצות מעיניי,
רעידות משתוללות בכל גופי, הלב שלי דופק כל כך חזק שאני מרגישה אותו גם בראש.
אני כלואה בתוך הסערה הזו. זה התחיל, שוב.