מסתבר שיש לי הפרעת אכילה, אני מאוד מאוד אעריך אם תכנסו :)

בעיקרון השאלה העיקרית היא למטה, אני רק ארשום אותה גם כאן כדי שלא תברחו.
השאלה שלי היא אם אני דרמטית מדי

אז
הפרעת אכילה כפייתית, זה שעושים בינג' על אוכל וזה משולב עם מלא רגשות אשמה קיצוניים.. בעיקרון עכשיו זה הגיוני כי מה שאני עוברת עם תהליך הירידה במשקל הוא לא היה הגיוני והיה קיצוני, ועכשיו סוף סוף זה הגיוני ומתחבר לי למה זה כל כך מסובך. כל פעם שאני מתקרבת לנושא הזה ומדברת עליו, אני בוכה. אני בוכה וקשה לי פיזית לדבר. וחשבתי שזה נורמלי :/
וקראתי על ההפרעה הזאת וגם אמרתי לאמא שלי, אבל זה גם לי הרגיש שאני מגזימה ואני חשבתי שבטוח יש רמה גרועה יותר משלי ושאני סתם מנסה לאבחן את עצמי. היא אמרה לי שגם לה זה קורה ולכולם זה קורה שאוכלים יותר מדי בלי שליטה.
אבל מה שקורה לי לא קורה לכולם.
ברור לי שהיא מנסה לעזור, אבל זה פשוט שההורים שלי מנסים לעשות כאילו יש להם אותו הדבר, וזה מראה שהם לא ממש מבינים את גודל העניין . הם עוברים דברים שקשורים לאוכל ולירידה במשקל, אבל זה לא מה שאני עוברת.

אם אני חושבת על זה, אני מרגישה רע כמעט על כל דבר שאני אוכלת, במיוחד ממתקים או חטיפים, לא משנה כמה אני אוכל אני ארגיש נוראי עם עצמי. אני אף פעם לא נהנית מהאוכל, פשוט מרגישה רע ואני 99% מהפעמים שאני אוכלת בבית אני בחדר, או שאני מחביאה שאני אוכלת חטיפים בחדר.

אוקיי. עכשיו, יש לי בעיה עם זה שיש לזה שם.
זה מרגיש שעכשיו שאני יודעת מה יש לי, דבר ראשון זה גורם לי לרחם על עצמי ופשוט לקבל את זה. זה אמור לעזור לי, גם הידיעה שמה שיש לי יש לזה שם ואשכרה דרך לטפל בזה.
אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם העובדה שיש לי את זה, מרגיש לי שאני אובר דרמטית ואני לא יודעת אם לצורך.. אני פשוט רוצה לספר על זה , וכשאני מספרת אני דרמטית ובוכה וזה מרגיש כמו רחמים עצמיים
וקשה לי לדעת אם אני מרחמת על עצמי יותר מדי או שזה נורמלי.

אז רציתי לקבל פרספקטיבה מעוד אנשים אחרים, ואני ממש מקווה שמישהו יקרא עד לכאן ואפילו יענו :)