20 תשובות
אהבתי ממש הכתיבה שלך ממש טובה וזה גם בכללי מעניין
ואו ממש מושקע ומטורף
אין לי קונטקסט אז אני לא יודע
כתוב יפה, הקריאה זרמה יחסית עבורי שז גם טובממאוד, זה חשוב שאנשים יוכלו לעבור על הטקסט במהירות סבירה ועדיין יצליחו להבין את המשמעות של כל מילה.
זה לא טוב. יש לך בעיות פיסוק, תחביר, שגיאות הקלדה. השימוש שלך בדימויים לא נכון ולא אומר דבר ("נפל משום מקום", "הדם אזל מגופי"...). מרגיש כאילו את יודעת מה את רוצה להמחיש, אבל במקום לחשוב בעצמך על דימוי שיתאר את התחושה את מנסה להיזכר במעורפל בדימויים שקראת בעבר, לשחזר אותם, ולכתוב אותם. גם אם זה לא ככה, לא אכפת לי, זה לא עובד.
יש לך ולזה פוטנציאל, כן סיקרן אותי לקרוא, כן קצת שקעתי בזה, כן התעניינתי. אבל כדאי שתשימי לב למה שכתבתי.
יש לך ולזה פוטנציאל, כן סיקרן אותי לקרוא, כן קצת שקעתי בזה, כן התעניינתי. אבל כדאי שתשימי לב למה שכתבתי.
וואו מטורף, ממש שקעתי בזה.
אני כן מסכימה איתו בכמה דברים^
אני כן מסכימה איתו בכמה דברים^
לדעתי יצא די גרוע אבל לפחות ניסית אפשר להשתפר
אנונימי
וואי כתיבה מעולה! כמובן שחסרים סימני פיסוק בכמה מקומות אבל זה לא קריטי
עריכה: התכוונתי לעלילה מעולה, הכתיבה אכן קצת חסרה
עריכה: התכוונתי לעלילה מעולה, הכתיבה אכן קצת חסרה
מעניין ויש לזה מלא פוטנציאל אבל תשני קצת דימויים, תחביבים ופיסוק ותורידי קצת בתיאורים
שואל השאלה:
ואי כן הבעיות פיסוק ושגיאות הקלדה זה בעיה, לא באמת עברתי על זה יותר מידי
ותודה לכם על ההערות, מעריכה
ואי כן הבעיות פיסוק ושגיאות הקלדה זה בעיה, לא באמת עברתי על זה יותר מידי
ותודה לכם על ההערות, מעריכה
איפה ההמשך
לדעתי את יכולה גם לשנות את ההתחלה ... אפשר להפוך את זה לזורם יותר. נגיד הקטע שכתבת: 'תספרי לי על הבוקר שלך' הוא הביט בי ומבטו הקפיא אותי.
את יכולה לשנות את הניסוח
"עינייו התבוננו בכל תזוזה קטנה, חדרו לנשמתי. ואני,הרגשתי איך גופי קופא לגוש קרח
את יכולה לשנות את הניסוח
"עינייו התבוננו בכל תזוזה קטנה, חדרו לנשמתי. ואני,הרגשתי איך גופי קופא לגוש קרח
איך תמיד כל צמד שוטרים אייקוני זה אחד גבוה ורזה והשני נמוך ושמנמן? חחח
אהבתי מאוד. לא מבינה בכתיבה אבל נהנתי לקרוא ושיהיה לך בהצלחה :)
אהבתי מאוד. לא מבינה בכתיבה אבל נהנתי לקרוא ושיהיה לך בהצלחה :)
אבל באלי לדעת את ההמשךך
זה כתוב טוב אבל זה אולי רק מרגיש כאילו את יכולה יותר מזה, תעשי את הכי טוב שלך ואם את מרגישה שאת רוצה לכתוב משהו אל תעצרי את עצמך, תתני את הכי טוב שלך.
אני חושבת שזה מעולה, הייתי ממליצה להוסיף קצת תיאורים בין דיאולוגים
וכשדמויות מדברות לזמן את זה במרכאות כפולות משני הצדדים " "
ובעלילה יש דברים שקצת לא ברורים וגרמו לי להרגיש מבולבלת
כמו איך זה שבהתחלה היא חושבת שהילד שלה בגן ובעלה עובד ואז אחר כך שוטרים באים והיא כזה לא מבינה למה ואז מסתבר שהזיכרון שלה מעורפל והיא לא זוכרת למה התקשרה אליהם, למה כל זה קורה בעצם? איזה סיבה יכולה להיות שתשכח?
אולי קיבלה מכה חזקה בראש? יש לה מחלה שגורמת לה לשכוח דברים? מישהו או משהו גרם לה לשכוח?
או אולי היא לא האחת שהתקשרה אליהם? הכל יכול להיות מסובך יותר ממה שנראה לעין, תחשבי על זה טוב.
תנסי לחשוב על הכיוון שאת רוצה, תחשבי על העלילה שאת רוצה.
אני חושבת שבאמת את יכולה הכל, יש לך הרבה מאוד פוטנציאל!
אני חושבת שזה מעולה, הייתי ממליצה להוסיף קצת תיאורים בין דיאולוגים
וכשדמויות מדברות לזמן את זה במרכאות כפולות משני הצדדים " "
ובעלילה יש דברים שקצת לא ברורים וגרמו לי להרגיש מבולבלת
כמו איך זה שבהתחלה היא חושבת שהילד שלה בגן ובעלה עובד ואז אחר כך שוטרים באים והיא כזה לא מבינה למה ואז מסתבר שהזיכרון שלה מעורפל והיא לא זוכרת למה התקשרה אליהם, למה כל זה קורה בעצם? איזה סיבה יכולה להיות שתשכח?
אולי קיבלה מכה חזקה בראש? יש לה מחלה שגורמת לה לשכוח דברים? מישהו או משהו גרם לה לשכוח?
או אולי היא לא האחת שהתקשרה אליהם? הכל יכול להיות מסובך יותר ממה שנראה לעין, תחשבי על זה טוב.
תנסי לחשוב על הכיוון שאת רוצה, תחשבי על העלילה שאת רוצה.
אני חושבת שבאמת את יכולה הכל, יש לך הרבה מאוד פוטנציאל!
יש לה אלצהיימר כאילו?
שואל השאלה:
חחח תאמת אין המשך
אני יודעת שזה קצת מבלבל כי אפילו לא עברתי על זה לסדר את זה וכו וכו
העלילה עם מלא חורים זה ברור
בקיצור רציתי לדעת בגדול מה אתם חושבים
תודה לכם(:
ולא^
חחח תאמת אין המשך
אני יודעת שזה קצת מבלבל כי אפילו לא עברתי על זה לסדר את זה וכו וכו
העלילה עם מלא חורים זה ברור
בקיצור רציתי לדעת בגדול מה אתם חושבים
תודה לכם(:
ולא^
שואל השאלה:
היו מרכאות כפולות אבל סטיפס הרס אותן/:
היו מרכאות כפולות אבל סטיפס הרס אותן/:
את כותבת מהמם בעני
החלק שהיא נזכרה באבא שלה מהמם!
החלק שהיא נזכרה באבא שלה מהמם!
שואל השאלה:
הסתכלתי על עצמי במראה שליד הדלת ולא זיהיתי את עצמי.
הייתי חיוורת שערי היה פרוע.
לא הספקתי להיות 10 דק במקלחת והם כבר הגיעו
מבטי היה נראה חסר אונים, מתקשה להיזכר מה קרה בשעה האחרונה.
'אאני באמת לא זוכרת כלום.. אתה בטוח שאני התקשרתי? אולי השכנה מהמשך הרחוב התקשרה...' קולי דעך כשהבנתי שהם לא טעו.
נשמעתי נסערת לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות.
אני חייבת לבדוק את השיחות בטלפון שלי חשבתי לעצמי
השוטר עם הזקן המאפיר הרגיע אותי ואמר 'הכל בסדר אני אספר לך הכל'
הוא היסס מעט והמשיך 'אני לא מבין גדול בדברים כאלה אבל אני חושב שאת לא זוכרת כי הדחקת ואת מכחישה' אמר ומבטו היה נראה מעט מודאג
קולו היה רגוע אך סמכותי 'את יכולה לשבת?'
התיישבתי, ליבי הולם ומבטי לא מש ממבטו
' מה קרה אני חייבת שתספר לי'
השוטר הביט בי לרגע לפני שענה:
'את לבד בבית?'
'כן' עניתי במהירות 'הילד בגן ובעלי בעבודה' הפנתי את מבטי לרצפה לא רוצה לראות את מבטו
'תספרי לי על הבוקר שלך' הוא הביט בי ומבטו הקפיא אותי
המבט הזה הרגיש כאילו אני אשמה במשהו, הוא ממש שפט אותי במבטו
או שקרה דבר נורא והוא לא רוצה לספר לי.
'הייתי בבית ובעלי לקח את הילד לגן ואז הוא הלך לעבודה.
אני עובדת מהבית אז נשארתי כאן התקלחתי ואז אתם באתם זהו זה מה שעשית ' לחשתי ובקושי זיהיתי את קולי. נרעדתי כשהבנתי שכנראה משהו רע קרה
"קרה להם משהו?" שאלתי בלחש, מעבירה את המחשבות האפלות לרגע מראשי.
מפחדת לדמיין את הבן שלי במצוקה.
אני באמת התקשרתי אליהם? איך קורה דבר כזה שאני לא זוכרת?
השוטר הישיר אליי מבט.
'הבן שלך.. הוא נעלם'
כל הדם אזל מגופי, העולם עצר.
נשימתי נעתקה.
הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
איך זה קורה לי? שוטרים בבית שלי, הבן שלי נעלם.
מבולבלת לא מצליחה לעכל את הדברים.
'איך זה יכול להיות? בעלי לקח אותו לגן' קולי רעד וגרוני היה חנוק מדמעות
'תרגעי ותקשיבי לי' אמר, ניסה ליצור איתי קשר עין והמשיך:
'את התקשרת לדווח שהבן שלך נעלם ואמרת שהגננת התקשרה אלייך, היא אמרה שהבן שלך לא הגיע, וכשניסית להשיג את בעלך השיחה עברה ישר לתא הקולי.' אמר ומבטו נראה מעט מבולבל כאילו מנסה להבין את מבטי, מנסה להבין אם אני מקשיבה לו.
והאמת? לא רציתי להקשיב לא רציתי לשמוע, אין מצב שדבר כזה קורה לי.
והוא המשיך לא היה אכפת לו מהבהלה בפניי.
'אמרת שאת חושבת שקרה להם משהו כי הוא לא ענה לך ונשמעת ממש מבוהלת
לכן באנו לבדוק אצלך בבית' הוא בחן אותי, ניסה למצוא רמז של שקר בפניי. 'נשמע ממש מוזר שבעלך נעלם ולא עונה, את לא חושבת? דווקא כשהבן שלך נעלם... '
היה נשמע כאילו הוא מנסה לא להלחיץ אותי
אבל את האמת- זה יותר הלחיץ אותי.
שבעלי יעשה משהו לג'ון? לבן שלנו?
אין מצב
הסתכלתי עליו כאילט הוא נפל משום מקום, לא הצלחתי להגיב רק הסתכלתי עליו במבט חלול
'אני צריך שתהיי רגועה ותקשיבי לי'
אמר לבסוף: 'אנחנו עושים את מירב המאמצים למצוא את הבן שלך'
אבל איך הוא יכול להגיד לי דבר כזה כשכל עולמי חרב עליי? הבן שלי, שהוא כל עולמי נעלם. והאיש היחיד שראה אותו אחרון היה אבא שלו- שהוא גם נעלם כאילו בלעה אותו באדמה
צריך להתקשר למשרד לוודא- אולי סתם הטלפון שלו נכבה ניסיתי למצוא פתרונות בראש שלי
מלא מחשבות עברו בראשי ברגע אחד, לא חשבתי שאני יכולה להיות עד כדי כך חרדתית, אולי ג'ון באמת עם כריס ואנחנו סתם נלחצים חשבתי לעצמי
הוא היסס לרגע ואז הוסיף, קטע אותי ממחשבותיי
'אנחנו רק צריכים את עזרתך.
אני אצטרך לשאול אותך כמה שאלות בנוגע לבעלך,
רק שתדעי- את לא חייבת לענות, אבל כל פרט יכול לעזור'
לרגע- קפאתי.
זה הזכיר לי את אותו בוקר נורא
*הייתי אז נערה מתבגרת
כשהשוטרים התפרצו לי לבית ולקחו את אבא שלי.
לקחו אותו ממני .
אני זוכרת את עצמי רצה במורד המדרגות,
בוכה, צורחת, מתחננת שיסבירו לי למה הם עושים את זה.
למה הם לוקחים את אבא שלי.
ואז, אחד השוטרים התקרב אליי
כרע ברך לידי, כמו מנסה להיות איתי באותו רגע נורא
''קשה לי להגיד לך את זה..'
'אבל אבא שלך... הוא מואשם ברצח'
עצר לרגע, מחפש את המילים 'הוא החשוד המרכזי'
הוא השתתק לרגע והמשיך
'אמא שלך... היא נמצאה זרוקה במרתף שמחוץ לבית ללא רוח חיים'*
צליל חד של קול גברי העיר אותי מתוך הזיכרון.
"את שומעת אותי?"
מצמצתי, מבולבלת לרגע.
'כן.. אני מקשיבה'
נשמתי עמוק, מנסה לאסוף את עצמי
לחזור למציאות- המאיימת לא פחות מהעבר
"מה אמרת?" שאלתי, עדיין מעט נסערת
'שאלתי אם אפשר לשאול אותך כמה שאלות בנוגע לבעלך' אמר בעוד שעיניו לא סרו ממבטי
הנהנתי .
'כן בטח' אמרתי, ולא זיהיתי את הקול שלי
הוא נשמע צרוד- עייף
'
'בעלך בעבר היה מתנהג כלפייך באלימות?' שאל
הסתכלתי על עצמי במראה שליד הדלת ולא זיהיתי את עצמי.
הייתי חיוורת שערי היה פרוע.
לא הספקתי להיות 10 דק במקלחת והם כבר הגיעו
מבטי היה נראה חסר אונים, מתקשה להיזכר מה קרה בשעה האחרונה.
'אאני באמת לא זוכרת כלום.. אתה בטוח שאני התקשרתי? אולי השכנה מהמשך הרחוב התקשרה...' קולי דעך כשהבנתי שהם לא טעו.
נשמעתי נסערת לא מבינה איך דבר כזה יכול לקרות.
אני חייבת לבדוק את השיחות בטלפון שלי חשבתי לעצמי
השוטר עם הזקן המאפיר הרגיע אותי ואמר 'הכל בסדר אני אספר לך הכל'
הוא היסס מעט והמשיך 'אני לא מבין גדול בדברים כאלה אבל אני חושב שאת לא זוכרת כי הדחקת ואת מכחישה' אמר ומבטו היה נראה מעט מודאג
קולו היה רגוע אך סמכותי 'את יכולה לשבת?'
התיישבתי, ליבי הולם ומבטי לא מש ממבטו
' מה קרה אני חייבת שתספר לי'
השוטר הביט בי לרגע לפני שענה:
'את לבד בבית?'
'כן' עניתי במהירות 'הילד בגן ובעלי בעבודה' הפנתי את מבטי לרצפה לא רוצה לראות את מבטו
'תספרי לי על הבוקר שלך' הוא הביט בי ומבטו הקפיא אותי
המבט הזה הרגיש כאילו אני אשמה במשהו, הוא ממש שפט אותי במבטו
או שקרה דבר נורא והוא לא רוצה לספר לי.
'הייתי בבית ובעלי לקח את הילד לגן ואז הוא הלך לעבודה.
אני עובדת מהבית אז נשארתי כאן התקלחתי ואז אתם באתם זהו זה מה שעשית ' לחשתי ובקושי זיהיתי את קולי. נרעדתי כשהבנתי שכנראה משהו רע קרה
"קרה להם משהו?" שאלתי בלחש, מעבירה את המחשבות האפלות לרגע מראשי.
מפחדת לדמיין את הבן שלי במצוקה.
אני באמת התקשרתי אליהם? איך קורה דבר כזה שאני לא זוכרת?
השוטר הישיר אליי מבט.
'הבן שלך.. הוא נעלם'
כל הדם אזל מגופי, העולם עצר.
נשימתי נעתקה.
הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
איך זה קורה לי? שוטרים בבית שלי, הבן שלי נעלם.
מבולבלת לא מצליחה לעכל את הדברים.
'איך זה יכול להיות? בעלי לקח אותו לגן' קולי רעד וגרוני היה חנוק מדמעות
'תרגעי ותקשיבי לי' אמר, ניסה ליצור איתי קשר עין והמשיך:
'את התקשרת לדווח שהבן שלך נעלם ואמרת שהגננת התקשרה אלייך, היא אמרה שהבן שלך לא הגיע, וכשניסית להשיג את בעלך השיחה עברה ישר לתא הקולי.' אמר ומבטו נראה מעט מבולבל כאילו מנסה להבין את מבטי, מנסה להבין אם אני מקשיבה לו.
והאמת? לא רציתי להקשיב לא רציתי לשמוע, אין מצב שדבר כזה קורה לי.
והוא המשיך לא היה אכפת לו מהבהלה בפניי.
'אמרת שאת חושבת שקרה להם משהו כי הוא לא ענה לך ונשמעת ממש מבוהלת
לכן באנו לבדוק אצלך בבית' הוא בחן אותי, ניסה למצוא רמז של שקר בפניי. 'נשמע ממש מוזר שבעלך נעלם ולא עונה, את לא חושבת? דווקא כשהבן שלך נעלם... '
היה נשמע כאילו הוא מנסה לא להלחיץ אותי
אבל את האמת- זה יותר הלחיץ אותי.
שבעלי יעשה משהו לג'ון? לבן שלנו?
אין מצב
הסתכלתי עליו כאילט הוא נפל משום מקום, לא הצלחתי להגיב רק הסתכלתי עליו במבט חלול
'אני צריך שתהיי רגועה ותקשיבי לי'
אמר לבסוף: 'אנחנו עושים את מירב המאמצים למצוא את הבן שלך'
אבל איך הוא יכול להגיד לי דבר כזה כשכל עולמי חרב עליי? הבן שלי, שהוא כל עולמי נעלם. והאיש היחיד שראה אותו אחרון היה אבא שלו- שהוא גם נעלם כאילו בלעה אותו באדמה
צריך להתקשר למשרד לוודא- אולי סתם הטלפון שלו נכבה ניסיתי למצוא פתרונות בראש שלי
מלא מחשבות עברו בראשי ברגע אחד, לא חשבתי שאני יכולה להיות עד כדי כך חרדתית, אולי ג'ון באמת עם כריס ואנחנו סתם נלחצים חשבתי לעצמי
הוא היסס לרגע ואז הוסיף, קטע אותי ממחשבותיי
'אנחנו רק צריכים את עזרתך.
אני אצטרך לשאול אותך כמה שאלות בנוגע לבעלך,
רק שתדעי- את לא חייבת לענות, אבל כל פרט יכול לעזור'
לרגע- קפאתי.
זה הזכיר לי את אותו בוקר נורא
*הייתי אז נערה מתבגרת
כשהשוטרים התפרצו לי לבית ולקחו את אבא שלי.
לקחו אותו ממני .
אני זוכרת את עצמי רצה במורד המדרגות,
בוכה, צורחת, מתחננת שיסבירו לי למה הם עושים את זה.
למה הם לוקחים את אבא שלי.
ואז, אחד השוטרים התקרב אליי
כרע ברך לידי, כמו מנסה להיות איתי באותו רגע נורא
''קשה לי להגיד לך את זה..'
'אבל אבא שלך... הוא מואשם ברצח'
עצר לרגע, מחפש את המילים 'הוא החשוד המרכזי'
הוא השתתק לרגע והמשיך
'אמא שלך... היא נמצאה זרוקה במרתף שמחוץ לבית ללא רוח חיים'*
צליל חד של קול גברי העיר אותי מתוך הזיכרון.
"את שומעת אותי?"
מצמצתי, מבולבלת לרגע.
'כן.. אני מקשיבה'
נשמתי עמוק, מנסה לאסוף את עצמי
לחזור למציאות- המאיימת לא פחות מהעבר
"מה אמרת?" שאלתי, עדיין מעט נסערת
'שאלתי אם אפשר לשאול אותך כמה שאלות בנוגע לבעלך' אמר בעוד שעיניו לא סרו ממבטי
הנהנתי .
'כן בטח' אמרתי, ולא זיהיתי את הקול שלי
הוא נשמע צרוד- עייף
'
'בעלך בעבר היה מתנהג כלפייך באלימות?' שאל