6 תשובות
ממש יפה
הסוף מרגיש קצת לא שלם אבל
הסוף מרגיש קצת לא שלם אבל
שואל השאלה:
^^^ שלי! כתבתי.
^^ תודה רבה רבה! מעריך.
^ רציתי סיום פתאומי, מאמין שיהיה שינוי בקריאה חוזרת. בכל מקרה מודה מעומק הלב על הקריאה העניינית והביקורתית, מקבל בהבנה!
^^^ שלי! כתבתי.
^^ תודה רבה רבה! מעריך.
^ רציתי סיום פתאומי, מאמין שיהיה שינוי בקריאה חוזרת. בכל מקרה מודה מעומק הלב על הקריאה העניינית והביקורתית, מקבל בהבנה!
ממש יפה נהניתי לקרוא, באמת היה סוף פתוח אולי קצת מדי:)
מקווה לקרוא עוד חלקים או כתיבה שלך בהמשך
מקווה לקרוא עוד חלקים או כתיבה שלך בהמשך
אהבתי
סיפור נחמד מאד
באמת שהייתי במתח חחח
סיפור נחמד מאד
באמת שהייתי במתח חחח
מאיפה זהה
שואל השאלה:
בימי שבת הייתי מזמין הביתה את רמי ושנינו היינו משחקים במכוניות. שלו הייתה יותר מהירה, אבל לשלי היה חסר גלגל בכל צד, וזה לא באמת היה הוגן. "תחליף באחת חדשה", הציע באיזה בוקר. "בזאת לא נגמר הדלק".
"קיבלתי אותה בחינם" הסברתי לו. "הגיעה ככה מהחנות". ופתאום נזכרתי שראיתי את דוד שולי מפיל אותה לפני שהראה למוכר ומתלונן.
רצתי למטבח למרות שאמא הייתה עסוקה בשיחה עם אמא שלו. "אפשר להתקשר לדוד שולי?" ואמא לקחה אותי הצידה ואמרה שהוא לא בבית.
"אבל היינו אמורים ללכת ביום רביעי" התלוננתי. "הוא עדיין לא חזר?" אמא נראתה כאילו הקפה שלה מר מדי. "נדבר עם אבא ביחד" אמרה וליטפה אותי.
"יופי, אני צריך למצוא בשוק כמה גלגלים" אבא ענה שהוא לקח חופש, אבל ימים עברו ודוד שולי נעלם.
"כמה זמן החופשה הזאת," אמרתי בארוחת ערב אחת. "מה יש לו לעשות שם?"
אחרי בית ספר צפיתי מהחלון בחדר וקיוויתי לראות את המכונית שלו שוב ברחוב, וכשמישהו בחוץ צפר הייתי בטוח שהוא בא לאסוף אותי. התחלתי לפחד שדוד שולי שכח שקבענו.
אז החלטתי לעשות את מה שהוא היה עושה בשבילי.
באיזה יום חם, הוצאתי את המטבע ששמרתי במגירה והכנסתי לתיק בלי שאמא תשים לב. אחרי שיעור ספורט הלכתי לתחנה ועליתי על האוטובוס הראשון שעצר בה.
"תגיד, אתה מגיע לשוק?" שאלתי והנהג אמר שכן. אהבתי לנסוע באוטובוס כי היה יותר מקום לרגליים. הגענו לכביש גדול שהיו בו הרבה מכוניות, וניסיתי לזהות את המכונית של דוד שולי. פעם, מזמן, נסענו פה והוא הבטיח שמתישהו נעצור במאפייה. "אתה יודע, סבתא הייתה אופה" סיפר לי. "הייתי גונב רוגלכים רק בשביל לטעום.. שוקולד כזה אתה לא תמצא".
הנהג אמר לי לרדת ולהמשיך קצת ישר, נתתי לו את הכסף שאמא הלוותה לי והחזקתי חזק את המטבע שלי.
ברחוב נתקעתי בטעות בשני אנשים עם זקנים שכמעט נגעו לי בראש. "תיזהר, צדיק" אמר אחד מלמעלה והוריד כובע ענק. חשבתי לעצמי שבטח מצא אותו גם בשוק. כשנהיה ריח של בישול ידעתי שאני שבקרוב אראה את כל הדוכנים. בדרך דמיינתי שדוד שולי הולך איתי יד ביד ושומר על המטבע שלא ייפול.
עמדתי על קצות האצבעות כדי לראות אם יש גלגלים באחת הקופסאות, ומוכרת הצעצועים תפסה אותי מחפש. "אתה רוצה משהו?" היא שאלה ואני חשבתי שזאת ההזדמנות. "יש לך אולי גלגלים?"
"גלגלים? לאן אתה נוסע?"
"זה למכונית שלי," הסברתי. "היא איטית מדי".
היא צחקה עליי ואמרה בסוד משהו למוכר הארטיקים שבהה בי. קצת נעלבתי והראיתי לה את המטבע שלי. "קחי," אמרתי "תמורת שתי גלגלים".
המוכרת הסתכלה עליי. הבנתי שאני צריך עוד מילה, כמו דוד שולי. "בבקשה?".
דוד שולי היה יכול לדבר עם כל אחד, והצטערתי שאני לא מדבר את השפה הסודית שלו.
"בשנקל אפשר לקנות ארטיק קרח" אמר המוכר השני. "לא גלגלים".
התבאסתי וסגרתי את היד על המטבע.
"רק רגע" הוא קרא. "אתה לא הבן של פייגלמן?"
בכלל לא הכרתי אותו. ניחשתי שהוא מתבלבל עם מישהו אחר.
"כן, כן. בחיי, אני זוכר אותך כזה! איפה אבא?"
"בעבודה" עניתי. "אני באתי לקנות לבד".
"מה לבד," אמרה השנייה, "אסור לך להסתובב פה לבד."
"מה הבעיה," כעסתי. "אני מכיר את השוק".
"שימי עין, אה?" אמר המוכר ורץ.
התיישבתי על המדרכה עם התיק. שוב חיכיתי בשוק, רק שעכשיו דוד שולי לא חזר.
חיכיתי וחיכיתי, עד שנמאס לי, ואז אמא הגיעה עם המוכר הזה. "בוא הנה," חיבקה אותי צמוד. "איך הגעת לפה?"
לא ידעתי מה לומר ופשוט התחלתי לבכות כדי שלא אצטרך להסביר לה.
הלכנו שנינו לחנייה ולחשתי לאמא שאני מתגעגע לדוד שולי.
"גם אני לפעמים," היא העבירה לי יד בשיער. "אבל אתה החבר הכי טוב שלו. הוא מתגעגע אליך".
"איפה הוא?" שאלתי וחשבתי על המכונית בחדר, ורמי ששוב ינצח.
אמא הייתה בשקט. "דוד שולי קיבל עונש."
לא האמנתי לה, רק שילבתי ידיים.
"נכון שאבא לקח לך את הכדור?"
"כן?"
"גם למבוגרים יש עונשים, ו לדוד שולי אסור לחזור הביתה. בינתיים הוא בבית אחר, עם אנשים שקיבלו עונש כמוהו".
"זה לא פייר! הוא לא עשה כלום!"
"לדוד שולי יש הרבה סודות" אמרה בחיוך עצוב כזה.
"אבל אמא, דוד שולי צדיק, לא?"
היא נכנסה למכונית ושאלה מאיפה למדתי את המילה הזאת.
אמא עצרה במאפייה כדי שאתעודד ולקחתי שקית רוגלכים. "אם את רואה אותו, תגידי לו שזה ממני" נתתי לה את האחרון, שלפחות יהיה לו, בכל מקרה הייתי שבע. היא אמרה שהיא תשלח את זה אליו.
"אולי הם לא הבינו אותו" אמרתי כשיצאנו. "הוא מדבר בשפה סודית".
בימי שבת הייתי מזמין הביתה את רמי ושנינו היינו משחקים במכוניות. שלו הייתה יותר מהירה, אבל לשלי היה חסר גלגל בכל צד, וזה לא באמת היה הוגן. "תחליף באחת חדשה", הציע באיזה בוקר. "בזאת לא נגמר הדלק".
"קיבלתי אותה בחינם" הסברתי לו. "הגיעה ככה מהחנות". ופתאום נזכרתי שראיתי את דוד שולי מפיל אותה לפני שהראה למוכר ומתלונן.
רצתי למטבח למרות שאמא הייתה עסוקה בשיחה עם אמא שלו. "אפשר להתקשר לדוד שולי?" ואמא לקחה אותי הצידה ואמרה שהוא לא בבית.
"אבל היינו אמורים ללכת ביום רביעי" התלוננתי. "הוא עדיין לא חזר?" אמא נראתה כאילו הקפה שלה מר מדי. "נדבר עם אבא ביחד" אמרה וליטפה אותי.
"יופי, אני צריך למצוא בשוק כמה גלגלים" אבא ענה שהוא לקח חופש, אבל ימים עברו ודוד שולי נעלם.
"כמה זמן החופשה הזאת," אמרתי בארוחת ערב אחת. "מה יש לו לעשות שם?"
אחרי בית ספר צפיתי מהחלון בחדר וקיוויתי לראות את המכונית שלו שוב ברחוב, וכשמישהו בחוץ צפר הייתי בטוח שהוא בא לאסוף אותי. התחלתי לפחד שדוד שולי שכח שקבענו.
אז החלטתי לעשות את מה שהוא היה עושה בשבילי.
באיזה יום חם, הוצאתי את המטבע ששמרתי במגירה והכנסתי לתיק בלי שאמא תשים לב. אחרי שיעור ספורט הלכתי לתחנה ועליתי על האוטובוס הראשון שעצר בה.
"תגיד, אתה מגיע לשוק?" שאלתי והנהג אמר שכן. אהבתי לנסוע באוטובוס כי היה יותר מקום לרגליים. הגענו לכביש גדול שהיו בו הרבה מכוניות, וניסיתי לזהות את המכונית של דוד שולי. פעם, מזמן, נסענו פה והוא הבטיח שמתישהו נעצור במאפייה. "אתה יודע, סבתא הייתה אופה" סיפר לי. "הייתי גונב רוגלכים רק בשביל לטעום.. שוקולד כזה אתה לא תמצא".
הנהג אמר לי לרדת ולהמשיך קצת ישר, נתתי לו את הכסף שאמא הלוותה לי והחזקתי חזק את המטבע שלי.
ברחוב נתקעתי בטעות בשני אנשים עם זקנים שכמעט נגעו לי בראש. "תיזהר, צדיק" אמר אחד מלמעלה והוריד כובע ענק. חשבתי לעצמי שבטח מצא אותו גם בשוק. כשנהיה ריח של בישול ידעתי שאני שבקרוב אראה את כל הדוכנים. בדרך דמיינתי שדוד שולי הולך איתי יד ביד ושומר על המטבע שלא ייפול.
עמדתי על קצות האצבעות כדי לראות אם יש גלגלים באחת הקופסאות, ומוכרת הצעצועים תפסה אותי מחפש. "אתה רוצה משהו?" היא שאלה ואני חשבתי שזאת ההזדמנות. "יש לך אולי גלגלים?"
"גלגלים? לאן אתה נוסע?"
"זה למכונית שלי," הסברתי. "היא איטית מדי".
היא צחקה עליי ואמרה בסוד משהו למוכר הארטיקים שבהה בי. קצת נעלבתי והראיתי לה את המטבע שלי. "קחי," אמרתי "תמורת שתי גלגלים".
המוכרת הסתכלה עליי. הבנתי שאני צריך עוד מילה, כמו דוד שולי. "בבקשה?".
דוד שולי היה יכול לדבר עם כל אחד, והצטערתי שאני לא מדבר את השפה הסודית שלו.
"בשנקל אפשר לקנות ארטיק קרח" אמר המוכר השני. "לא גלגלים".
התבאסתי וסגרתי את היד על המטבע.
"רק רגע" הוא קרא. "אתה לא הבן של פייגלמן?"
בכלל לא הכרתי אותו. ניחשתי שהוא מתבלבל עם מישהו אחר.
"כן, כן. בחיי, אני זוכר אותך כזה! איפה אבא?"
"בעבודה" עניתי. "אני באתי לקנות לבד".
"מה לבד," אמרה השנייה, "אסור לך להסתובב פה לבד."
"מה הבעיה," כעסתי. "אני מכיר את השוק".
"שימי עין, אה?" אמר המוכר ורץ.
התיישבתי על המדרכה עם התיק. שוב חיכיתי בשוק, רק שעכשיו דוד שולי לא חזר.
חיכיתי וחיכיתי, עד שנמאס לי, ואז אמא הגיעה עם המוכר הזה. "בוא הנה," חיבקה אותי צמוד. "איך הגעת לפה?"
לא ידעתי מה לומר ופשוט התחלתי לבכות כדי שלא אצטרך להסביר לה.
הלכנו שנינו לחנייה ולחשתי לאמא שאני מתגעגע לדוד שולי.
"גם אני לפעמים," היא העבירה לי יד בשיער. "אבל אתה החבר הכי טוב שלו. הוא מתגעגע אליך".
"איפה הוא?" שאלתי וחשבתי על המכונית בחדר, ורמי ששוב ינצח.
אמא הייתה בשקט. "דוד שולי קיבל עונש."
לא האמנתי לה, רק שילבתי ידיים.
"נכון שאבא לקח לך את הכדור?"
"כן?"
"גם למבוגרים יש עונשים, ו לדוד שולי אסור לחזור הביתה. בינתיים הוא בבית אחר, עם אנשים שקיבלו עונש כמוהו".
"זה לא פייר! הוא לא עשה כלום!"
"לדוד שולי יש הרבה סודות" אמרה בחיוך עצוב כזה.
"אבל אמא, דוד שולי צדיק, לא?"
היא נכנסה למכונית ושאלה מאיפה למדתי את המילה הזאת.
אמא עצרה במאפייה כדי שאתעודד ולקחתי שקית רוגלכים. "אם את רואה אותו, תגידי לו שזה ממני" נתתי לה את האחרון, שלפחות יהיה לו, בכל מקרה הייתי שבע. היא אמרה שהיא תשלח את זה אליו.
"אולי הם לא הבינו אותו" אמרתי כשיצאנו. "הוא מדבר בשפה סודית".