למה כשאנחנו לא מקבלים מספיק אהבה אנחנו חושבים שלא מגיע לנו?

הלוואי הייתה לי תשובה
חושבת שזה הרבה פעמים קשור באיזשהן בעיות עם דימוי עצמי
או ניסיון שלנו למצוא היגיון וסיבה למה, ואז מפילים את האשמה על הדבר הראשון, על עצמנו
לא יודעת, באמת לא יודעת

כי זה מזין את התפיסה השלילית שקל לנו לתפוס כברירת מחדל עצמית ומשאיר אותנו באזור נוח של רחמים עצמיים

כי אנחנו חושבים שאנחנו הבעיה
זה מנגנון אבולוציוני
אם אנחנו הבעיה אולי יש סיכוי "לתקן" את ה"פגם"
אבל אם העולם הוא הבעיה אנחנו חסרי אונים

כי אמא ואבא הם האובייקטים הראשונים שמייצגים לנו איך החברה חווה אותנו
כשילד לא חווה אהבה מההורים הוא לא יודע איך החוויה אמורה להרגיש
אז גם כשהיא מגיעה הוא לא יודע לזהות אותה
הקשר מול ההורים נותן לילד את הבסיס העיקרי לאיך הוא אמור לחוות את העולם
היכולת לאהוב (ולהרגיש נאהב) תלויה באובייקט הראשוני וכשזה לא מתקיים נוצר פיצול
ה"אהבה" מתבטאת בצורה מעוותת שבדרכ מקושרת לאשמה ולהרגשה שזה משהו שהוא לא ראוי לו
ובמקרים חמורים זה מלווה בקולות פנימיים שלא יפסיקו לזלזל בו