7 תשובות
כמובן! (:
בפרשת מסעי כתוב "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" כלומר בפסוקים האלה והפסוקים הבאים מפורטים כל ארבעים ושניים המסעות שבני ישראל עברו מאז שיצאו מארץ מצרים
לכאורה זה קצת מוזר הרי אנחנו יודעים שהתורה היא לא סתם ספר סיפורים או ספר היסטוריה אז למה היא מפרטת את כל המסעות שעם ישראל עשה? מה העניין בזה?
אז באמת אותם ארבעים ושניים מסעות רומזים למצבי חיים שיש לכל יהודי ויהודי שלפעמים יש מקומות נוחים וטובים לנשמה ולפעמים גם להפך...
השם של כל מקום רומז על מצב החיים כלשהו לדוגמה "הַר שָׁפֶר" רומז על מצב מרומם שיש בו יופי ונעימות או "מָרָה" שרומז על מרירות וכך הלאה וממש ככה זה החיים שלנו לפעמים אנחנו "בַּחֲרָדָה" ולפעמים נעים לנו "בְּיָטְבָתָה" לפעמים למעלה "בְּהֹר הָהָר" ולפעמים למטה "בְּתָחַת" וכך הלאה
התורה מלמדת אותנו "לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה" כלומר שכל מסע ומסע שיש לנו בחיים בין אם הוא טוב ונעים ובין אם הוא קשה ומפחיד - הכל מאת הקדוש ברוך הוא שנמצא איתנו ומדריך אותנו כל הזמן עם השגחה אלוקית ופרטית ומתוך זה שאנחנו מבינים שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו גם ברגעים הקשים אנחנו צריכים להבין מה הסיבה שבשבילה אנחנו באותו מצב קשה ומה התפקיד שבשבילו הקדוש ברוך הוא שם דווקא אותנו בסיטואציה הזאת
לעומת זאת כשאדם חושב שהקדוש ברוך הוא איתו רק במצבים הטובים אבל לא במצבים הקשים משם מגיע עיקר הקושי של האדם כי הוא מרגיש שהקושי שלו הוא חסר תכלית ואותו אדם ינסה לברוח למצב אחר ובעצם "יברח" מהקדוש ברוך הוא למרות שבאמת הקדוש ברוך הוא הוא זה ששם אותו שם למטרה אלוקית ברורה שממנה למרות כל הקושי - יצא רק טוב והאדם יתפתח וימצא את הכוחות הפנימיים שחבויים בו
נקודת המוצא לכל המסעות האלה צריכה להיות הידיעה שהעולם הזה הוא לא גן עדן אלא ירדנו לעולם הזה דווקא כדי לתקן את המציאות ורק על ידי הניסיונות הקשים לתקן את המציאות בסופו של דבר המציאות תגיע אל השלמות ובגלל זה אסור לנו לחשוב ולצפות שהחיים שלנו יהיו מתוקים מדבש בלי קשיים ובעולם הזה המתיקות האמיתית היא התמסרות מלאה לקדוש ברוך הוא ועל ידי השליחות העצומה הזאת יהיה לנו את הכח לשאת את הקשיים שיש לנו בחיים
כל ארבעים ושניים המסעות נרמזות גם בפסוק "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא *בָם* אוֹדֶה יָהּ" כלומר שמתוך כך שכל אחד מאיתנו יעבור את כל ארבעים ושניים המסעות הוא יגיע אל השלמות ואז הוא גם יודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא עבר כי בלי זה הוא לא היה מגיע אל השלמות
כמובן שכמו שהמסעות מדברים לכל אדם ואדם באופן פרטי הם גם מדברים לכלל עם ישראל כאחד ראשי התיבות של "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" הן האות א - רומזת על גלות אדום האות מ - רומזת על גלות מדי האות ב - רומזת על גלות בבל והאות י - רומזת על גלות יוון
הדבר הזה בא להראות לנו שהפרשה הזאת נרמזה על ההיסטוריה של עם ישראל עד הגאולה השלמה ומכאן נבין שהקדוש ברוך הוא היה ויהיה איתנו כל הזמן ושלכל סבל וקושי שהעם שלנו עבר במהלך כל הדורות בין אם זה השואה או האינקוויזיציה או הטבח שעברנו - הכל רשום וידוע לפני הקדוש ברוך הוא כמו שהוא רשם את מסעות דור המדבר כי לכל דבר יש תכלית אלוקית עצומה
כל הייסורים והקשיים שלנו מצטרפים לחלק מתהליך התיקון של המציאות והקדוש ברוך הוא לא שוכח אף דמעה של כל יהודי ויהודי ומתמלא עלינו באהבה ורחמים אין סופיים
לפעמים כשנראה לנו שאנחנו בתוך קושי גדול אנחנו לא רואים איזו התקדמות עצומה צמחה ממנו ובשביל זה הקדוש ברוך הוא ציווה את משה רבינו לכתוב בסיום כל המסעות סיכום של כל המסעות שבני ישראל עברו כדי להראות להם וגם כן לנו כיום את את ההתקדמות העצומה שצמחה ממנו
שבעזרת השם נזכה לחוות את המסעות האישיים והכלליים שלנו במיצוי הפוטנציאל שלהם במאה אחוז ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום וחודש טוב ומבורך! (:
בפרשת מסעי כתוב "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" כלומר בפסוקים האלה והפסוקים הבאים מפורטים כל ארבעים ושניים המסעות שבני ישראל עברו מאז שיצאו מארץ מצרים
לכאורה זה קצת מוזר הרי אנחנו יודעים שהתורה היא לא סתם ספר סיפורים או ספר היסטוריה אז למה היא מפרטת את כל המסעות שעם ישראל עשה? מה העניין בזה?
אז באמת אותם ארבעים ושניים מסעות רומזים למצבי חיים שיש לכל יהודי ויהודי שלפעמים יש מקומות נוחים וטובים לנשמה ולפעמים גם להפך...
השם של כל מקום רומז על מצב החיים כלשהו לדוגמה "הַר שָׁפֶר" רומז על מצב מרומם שיש בו יופי ונעימות או "מָרָה" שרומז על מרירות וכך הלאה וממש ככה זה החיים שלנו לפעמים אנחנו "בַּחֲרָדָה" ולפעמים נעים לנו "בְּיָטְבָתָה" לפעמים למעלה "בְּהֹר הָהָר" ולפעמים למטה "בְּתָחַת" וכך הלאה
התורה מלמדת אותנו "לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה" כלומר שכל מסע ומסע שיש לנו בחיים בין אם הוא טוב ונעים ובין אם הוא קשה ומפחיד - הכל מאת הקדוש ברוך הוא שנמצא איתנו ומדריך אותנו כל הזמן עם השגחה אלוקית ופרטית ומתוך זה שאנחנו מבינים שהקדוש ברוך הוא תמיד איתנו גם ברגעים הקשים אנחנו צריכים להבין מה הסיבה שבשבילה אנחנו באותו מצב קשה ומה התפקיד שבשבילו הקדוש ברוך הוא שם דווקא אותנו בסיטואציה הזאת
לעומת זאת כשאדם חושב שהקדוש ברוך הוא איתו רק במצבים הטובים אבל לא במצבים הקשים משם מגיע עיקר הקושי של האדם כי הוא מרגיש שהקושי שלו הוא חסר תכלית ואותו אדם ינסה לברוח למצב אחר ובעצם "יברח" מהקדוש ברוך הוא למרות שבאמת הקדוש ברוך הוא הוא זה ששם אותו שם למטרה אלוקית ברורה שממנה למרות כל הקושי - יצא רק טוב והאדם יתפתח וימצא את הכוחות הפנימיים שחבויים בו
נקודת המוצא לכל המסעות האלה צריכה להיות הידיעה שהעולם הזה הוא לא גן עדן אלא ירדנו לעולם הזה דווקא כדי לתקן את המציאות ורק על ידי הניסיונות הקשים לתקן את המציאות בסופו של דבר המציאות תגיע אל השלמות ובגלל זה אסור לנו לחשוב ולצפות שהחיים שלנו יהיו מתוקים מדבש בלי קשיים ובעולם הזה המתיקות האמיתית היא התמסרות מלאה לקדוש ברוך הוא ועל ידי השליחות העצומה הזאת יהיה לנו את הכח לשאת את הקשיים שיש לנו בחיים
כל ארבעים ושניים המסעות נרמזות גם בפסוק "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא *בָם* אוֹדֶה יָהּ" כלומר שמתוך כך שכל אחד מאיתנו יעבור את כל ארבעים ושניים המסעות הוא יגיע אל השלמות ואז הוא גם יודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא עבר כי בלי זה הוא לא היה מגיע אל השלמות
כמובן שכמו שהמסעות מדברים לכל אדם ואדם באופן פרטי הם גם מדברים לכלל עם ישראל כאחד ראשי התיבות של "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" הן האות א - רומזת על גלות אדום האות מ - רומזת על גלות מדי האות ב - רומזת על גלות בבל והאות י - רומזת על גלות יוון
הדבר הזה בא להראות לנו שהפרשה הזאת נרמזה על ההיסטוריה של עם ישראל עד הגאולה השלמה ומכאן נבין שהקדוש ברוך הוא היה ויהיה איתנו כל הזמן ושלכל סבל וקושי שהעם שלנו עבר במהלך כל הדורות בין אם זה השואה או האינקוויזיציה או הטבח שעברנו - הכל רשום וידוע לפני הקדוש ברוך הוא כמו שהוא רשם את מסעות דור המדבר כי לכל דבר יש תכלית אלוקית עצומה
כל הייסורים והקשיים שלנו מצטרפים לחלק מתהליך התיקון של המציאות והקדוש ברוך הוא לא שוכח אף דמעה של כל יהודי ויהודי ומתמלא עלינו באהבה ורחמים אין סופיים
לפעמים כשנראה לנו שאנחנו בתוך קושי גדול אנחנו לא רואים איזו התקדמות עצומה צמחה ממנו ובשביל זה הקדוש ברוך הוא ציווה את משה רבינו לכתוב בסיום כל המסעות סיכום של כל המסעות שבני ישראל עברו כדי להראות להם וגם כן לנו כיום את את ההתקדמות העצומה שצמחה ממנו
שבעזרת השם נזכה לחוות את המסעות האישיים והכלליים שלנו במיצוי הפוטנציאל שלהם במאה אחוז ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום וחודש טוב ומבורך! (:
בפרשת השבוע, פרשת מטות, מסופר על מלחמת מדין, ועל כך שלא מת אף אחד מחיילי ישראל במלחמה זו. בעקבות כן, הפקודים הממונים על אנשי הצבא התנדבו לתרום את השלל הבא לידם ממלחמת מדין. וכך מסביר הרמב"ן את דבריהם: "הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו, שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שייפקד מן הצבא. ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן לה' המציל אותנו, לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממוות ובמלחמה מידי חרב".
שואל הרמב"ן: מהו ה"זיכרון" שבקרבן הזה? איך ניתן לכנות תרומה חד-פעמית כ"זיכרון לדורות"? לשם כך הוא פונה להסבר עמוק יותר, ומקשר את הקרבן במלחמת מדין למהלך כללי בתורה.
הרמב"ן בתחילת הקדמתו לביאורו על התורה מסביר את הפסוק: "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם".
מהו "התורה והמצווה"? מה נכלל ב"תורה", שאינו נכלל כבר ב"המצווה"?
מסביר הרמב"ן: "'המצווה' מספר המצוות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן 'התורה' יכלול הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה".
כלומר, כיוון ש'המצווה' כבר כולל את כל מצוות העשה והלא תעשה, הרי שבעל כרחך כוונת המילה 'התורה' היא ל'הוראה'. והיינו, ההוראות העולות מן הסיפורים. כי גם הסיפורים כוללים 'הוראות', ואף שלא ניתנו בלשון ציווי.
והרי אם כן, יש כאן פסוק מפורש שמתייחס לסיפורים שנכתבו מתחילת בראשית, וקורא להם 'תורה' שהוא מלשון הוראה. פסוק מפורש, המלמד אותנו שאף סיפורים אלו הרי הן הוראה עבורנו.
עוד כותב הרמב"ן שאכן יש כן מצווה לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמה יש לתת מן הבא בידו תרומה לה'. וכך לשון הרמב"ן: "שהיא פרשה מלמדת לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה'... ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה עניין ראוי לומר בו זיכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן". ומוסיף עוד, שמצינו הנהגה זו גם אצל דוד המלך: "מערי הדרעזר לקח דוד נחושת רבה מאוד בה עשה שלמה את ים הנחושת ואת העמודים ואת כלי הנחושת, וכתיב, גם אותם הקדיש המלך דויד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגויים". וזהו ה'זיכרון' הנאמר בפסוק זה. ה'זיכרון' הוא בכך, שנאמרה בזה הנהגה חדשה לדורות!
"ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם, לא היה בה ענין ראוי לומר בו 'זיכרון לבני ישראל לפני ה', אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן".
שבת שלום ומבורך
דבר תורה זה נלקח מאתר הידברות
שואל הרמב"ן: מהו ה"זיכרון" שבקרבן הזה? איך ניתן לכנות תרומה חד-פעמית כ"זיכרון לדורות"? לשם כך הוא פונה להסבר עמוק יותר, ומקשר את הקרבן במלחמת מדין למהלך כללי בתורה.
הרמב"ן בתחילת הקדמתו לביאורו על התורה מסביר את הפסוק: "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם".
מהו "התורה והמצווה"? מה נכלל ב"תורה", שאינו נכלל כבר ב"המצווה"?
מסביר הרמב"ן: "'המצווה' מספר המצוות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן 'התורה' יכלול הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה".
כלומר, כיוון ש'המצווה' כבר כולל את כל מצוות העשה והלא תעשה, הרי שבעל כרחך כוונת המילה 'התורה' היא ל'הוראה'. והיינו, ההוראות העולות מן הסיפורים. כי גם הסיפורים כוללים 'הוראות', ואף שלא ניתנו בלשון ציווי.
והרי אם כן, יש כאן פסוק מפורש שמתייחס לסיפורים שנכתבו מתחילת בראשית, וקורא להם 'תורה' שהוא מלשון הוראה. פסוק מפורש, המלמד אותנו שאף סיפורים אלו הרי הן הוראה עבורנו.
עוד כותב הרמב"ן שאכן יש כן מצווה לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמה יש לתת מן הבא בידו תרומה לה'. וכך לשון הרמב"ן: "שהיא פרשה מלמדת לדורות. יש כאן לימוד, שבכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה'... ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם לא היה בה עניין ראוי לומר בו זיכרון לבני ישראל לפני ה'. אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן". ומוסיף עוד, שמצינו הנהגה זו גם אצל דוד המלך: "מערי הדרעזר לקח דוד נחושת רבה מאוד בה עשה שלמה את ים הנחושת ואת העמודים ואת כלי הנחושת, וכתיב, גם אותם הקדיש המלך דויד לה' עם הכסף והזהב אשר נשא מכל הגויים". וזהו ה'זיכרון' הנאמר בפסוק זה. ה'זיכרון' הוא בכך, שנאמרה בזה הנהגה חדשה לדורות!
"ואילו היתה נדבת שעה מן האנשים היחידים ההם, לא היה בה ענין ראוי לומר בו 'זיכרון לבני ישראל לפני ה', אלא שעשו בנדבה ההיא כלי שרת והוא חוק וזיכרון לדורות לעשות כן".
שבת שלום ומבורך
דבר תורה זה נלקח מאתר הידברות
דבר תורה על "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף..."
(דברים כ"ב, פסוקים כ"חכ"ט)
"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה וְתָפַשָׂהּ ושכב עמה ונמצאו -
ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה - לא יוכל שלחה כל ימיו."
למה מעניין לדבר על זה בשבת?
כי זה שנוי במחלוקת, ומעורר חשיבה ביקורתית לתנ"ך הדתי,
לפי מה שכתוב,
אם גבר שכב עם נערה בתולה ללא אירוסין קודמים - והכוונה כאן, לפי רוב הפרשנים, לאונס (כי נכתב "וְתָפַשָׂהּ"),
אז הוא נדרש לשלם כסף לאביה, ו להתחתן איתה, בלי אפשרות לגרש אותה.
(דברים כ"ב, פסוקים כ"חכ"ט)
"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה וְתָפַשָׂהּ ושכב עמה ונמצאו -
ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה - לא יוכל שלחה כל ימיו."
למה מעניין לדבר על זה בשבת?
כי זה שנוי במחלוקת, ומעורר חשיבה ביקורתית לתנ"ך הדתי,
לפי מה שכתוב,
אם גבר שכב עם נערה בתולה ללא אירוסין קודמים - והכוונה כאן, לפי רוב הפרשנים, לאונס (כי נכתב "וְתָפַשָׂהּ"),
אז הוא נדרש לשלם כסף לאביה, ו להתחתן איתה, בלי אפשרות לגרש אותה.
וואו הידברות יש שם דברים טובים
כן תגיד שילכו קיבינימאט
אפשר לקחת מעלון הידברות
כנס לאתר וויקיוורט. לוקח משם כמעט של שבת