האם אנחנו סתם מעמידים פנים שאנחנו חכמים?

אני באמת חכמה אתם לא

זה הגנה
אם מישהו מעמיד את עצמו כחכם, הוא סהכ מגין על נקודת החולשה שלו שהוא באמת לא כזה
ומי שחושב שהוא טיפש חכם הוא

כל אחד חושב שהוא חכם.
אף אחד לא מסתובב ואומר לעצמו, "אני הטיפש!"
אבל אם כולם בטוחים שהם חכמים, ובאמת חוכמה היא דבר נדיר אז רובנו פשוט טועים.
מצד שני, אפשר לטעון גם את ההפך:
היכולת של אדם להכיר בטיפשות שלו זו בעצמה סוג של חוכמה.

אולי חוכמה וטיפשות הם שני צדדים של אותו מטבע?

תחשבו על זה רגע מי באמת הטיפש?
זה שתוהה, שואל, בודק, מטיל ספק?
או זה שבטוח בעצמו לחלוטין, שכל מחשבה שיוצאת לו מהראש נשמעת לו כמו אמת עליונה?

להודות בטיפשות שלך דורש מודעות עצמית תכונה שמאפיינת אנשים חכמים באמת.
ומצד שני, ביטחון עצמי מופרז, בלי בדיקה או ספק יכול להעיד דווקא על טיפשות.

יש פה פרדוקס:
ככל שאתה חכם יותר אתה נוטה לפקפק בעצמך יותר.
ככל שאתה טיפש יותר אתה בטוח בעצמך יותר.

אז איך בכלל אפשר לדעת?

קחו את איינשטיין, למשל.
בתקופה שלו, התיאוריות שלו נשמעו כמו שטויות גמורות:
הזמן עובר לאט יותר ככל שאתה נע מהר?
מסה יכולה להפוך לאנרגיה?
כוח המשיכה לא באמת קיים זה פשוט המרחב שמתעקם?

זה היה נשמע מופרך לגמרי עד שזה שינה את כל הפיזיקה.

אז אולי, כדי להיות חכם באמת אתה צריך את האומץ להגיד משהו שנשמע טיפשי לגמרי.
אולי, במובן מסוים אתה צריך להעיז להיות טיפש, כדי להגיע לחוכמה.

הלוואי שזה היה נכון
אבל זה לא
מדובר בביטחון מול חוסר ביטחון
אין קשר ישיר לחכמה

האמת שאני איתך, אני נוטה להגיע למסקנות שאני לא באמת יודע הכל בנושאים מסוימים
בגלל זה אני נוטה להרים גבה כשאדם מציג עצמו כ:

מאמין אבסולוטי
אתאיסט אבסולוטי
פיזיקליסט מוחלט
דטרמניסט קיצוני
ניהליסט רדיקלי
סיינטניסט אבסולוטי
טכנופובים
אנרכו קפיטליסטים
אנרכו קומוניסטים

יש מן הענווה האינטלקטואלית בלהבין שאינך מבין כל

למה להכליל