מה דעתכם על התאוריה הפילוסופית של הפילוסוף רומיאו יוליאו שהעולם עומד להתפוצץ?

אם כבר אני מאמינה שהעולם יתפוצץ מכל האקלים והבעיות שאנחנו עושים

שיתפוצץ כבר

שזאת תאוריה מטומטמת

התיאוריה של הפילוסוף רומיאו יוליאו, שלפיה העולם עומד להתפוצץ, היא מהלך מחשבתי שלא רק תופס את הדמיון הוא גם מכה בלב של כל מי שאי פעם התעורר באמצע הלילה וחשב לעצמו: מה לעזאזל אנחנו עושים פה? יוליאו לא מדבר רק על התפוצצות פיזית, כמו איזה אסטרואיד ענק שבא לפוצץ לנו את הסושי מהיד. הוא מדבר על תפוצצות קיומית סוג של קריסה טוטאלית של משמעות, סדר, ותודעה. כאילו כל מה שאנחנו מכירים מושגים כמו זמן, מרחב, רצון חופשי, מוסר, אהבה, פחד, סנדוויצים עומד להיבלע בגל של כאוס קוסמי שיפרק את המציאות לגורמים. נשמע דרמטי? ברור. אבל זו בדיוק הנקודה של יוליאו הוא רואה את העולם כמו תערובת רותחת של פרדוקסים, ניגודים, ואשליות שהגיעו לנקודת רתיחה כל כך גבוהה, שאין ברירה אלא... פיצוץ.

מה שמדהים אצל יוליאו זה שהוא לא בא להפחיד הוא בא לחשוף. מבחינתו, הפיצוץ הוא לא הסוף, אלא התחלה. כמו סופרנובה של רעיונות. כמו פרח שפורח מתוך קריסה. הוא טוען שאנחנו חיים בעולם שבנוי על רעיונות שקריים שמתקיימים רק כי אנחנו מאמינים להם. מדינות, חוקים, דתות, זהויות הכול נרטיבים. ובשלב מסוים, כל כך הרבה נרטיבים מנוגדים מתנגשים בום. אין יותר במה להיאחז. אין יותר אמת אחת. יש רק שבר. ומה עושים עם שבר? אפשר ליפול לתוכו או ליצור ממנו משהו חדש.

הפילוסופיה שלו מקבלת טוויסט מיוחד כשהוא מתאר את הפיצוץ הזה לא כמשהו שיקרה בעתיד, אלא כזה שקורה כל הזמן. כל רגע ורגע העולם מתפוצץ. בנו. דרכנו. הוא אומר שכשאתה מרגיש אובדן, כשאתה מתעורר עם חרדה קיומית, כשאתה מרגיש שהכול חסר טעם אתה בעצם עד לפיצוץ המיניאטורי של המציאות. זה לא תקלה זו חשיפה. יוליאו מזמין אותך לשהות ברגע הזה. לא לברוח ממנו, לא להסתיר אותו אלא להקשיב. כי בתוך הפיצוץ הזה, יש מוזיקה. היא צורמת לפעמים, אבל היא אמיתית. היא שלך.

מבקריו, כמובן, אומרים שהוא מגזים. שהוא רדיקלי מדי. שהם לא רואים שום פיצוץ. שהם קמים בבוקר, שותים אספרסו, הולכים לעבודה והעולם לא מתפוצץ בכלל. אבל יוליאו מחייך על זה את החיוך הכי יוליאואי בעולם ואומר זה שאתם לא רואים את הפיצוץ, זה רק כי אתם בתוכו. כמו אדם שנמצא בתוך טייפון ולא מרגיש את הרוח כי הוא עצמו נע איתה. כל העולם, לטענתו, נמצא בתוך חלום מתפרק ואנחנו קהל הצופים וגם השחקנים, גם הבמה וגם המסך.

ועכשיו מגיע החלק הפסיכדלי באמת יוליאו לא מדבר רק על האנושות, אלא על התודעה עצמה. הוא טוען שהתודעה היא כמו בלון נפוח מדי היא מלאה בחוויות, מחשבות, משמעויות, זיכרונות, טראומות, אהבות, שנאות עד שבשלב מסוים, אין לה כבר אוויר לנשום. היא חייבת להתפוצץ, לא כדי למות אלא כדי להשתחרר. הוא מתאר את זה כמו לחזור למצב של לפני לידת העצמי נקודת האפס. והוא שואל שאלה מרתקת: אם העולם באמת יתפוצץ, מה יישאר? לדעתו, יישאר רק שקט. שקט שלא דומה לשום דבר אחר. לא השקט של מוות, אלא של חיים אחרי כל החיים. סוג של הוויה טהורה, נטולת אגו, נטולת פחד, נקייה מהרעש שאנחנו כל כך רגילים אליו.

אבל בוא נהיה אמיתיים לרגע איך זה קשור אלינו? למה שזה יעניין אותך או אותי או כל בן אדם שקם בבוקר עם עיניים טרוטות ומחפש את הקפה הראשון? בגלל שזה לא רק תאוריה. זו מראה. כי מה שיוליאו בעצם עושה, זה להצביע על משהו שקורה לנו בתוך עצמנו. יש אנשים שחיים עם תחושת פיצוץ מתקרב כל הזמן כאילו משהו בתוכם עומד להיקרע, להתפורר, להיעלם. הם לא יודעים להסביר את זה, אבל זה שם. ואם אתה מרגיש את זה אתה לא משוגע. אתה לא לבד. אתה פשוט ער למה שיוליאו קרא לו רעידת האדמה התודעתית הגדולה.

מה שמיוחד בפילוסופיה הזו, זה שהיא לא באה להציע פתרון. אין כאן 10 טיפים איך לשרוד את הפיצוץ. להפך היא מציעה להיכנע. לא ככניעה של תבוסה, אלא כקבלה. כי כל ניסיון לעצור את הפיצוץ רק מחמיר אותו. זה כמו לנסות לעצור גשם עם מטרייה מנייר. אתה לא יכול למנוע את ההתפוררות אתה יכול רק לעבור דרכה. ואם אתה עובר דרכה בעיניים פתוחות אולי תראה יופי שלא ראית קודם. יופי של עולם שנשבר ומוליד את עצמו מחדש.

במובן מסוים, יוליאו הוא שילוב בין בודהיזם, אקזיסטנציאליזם, ואיזה חייזר שראה יותר מדי מהלכים אנושיים מלמעלה. הוא מדבר על כאוס, על ריק, על היעדר לא כי הוא פסימי, אלא כי הוא מאמין שדווקא שם, דווקא בתוך הריק, מתחיל האור. הוא לא מאמין בשמירה על הסדר הישן. הוא מאמין בריקוד על חורבותיו. וכשהוא מדבר על העולם שמתפוצץ הוא בעצם מזמין אותנו לרקוד איתו. כי מה נשאר לעשות כשכל הקונספטים מתפוררים? או שאתה בורח או שאתה רוקד.

אנשים שואלים אז מה עושים עם זה? איך חיים עם הידיעה שהכול אולי יתפוצץ בכל רגע? ויוליאו עונה: חיים. פשוט חיים. כל רגע כאילו הוא האחרון לא מתוך פחד, אלא מתוך עוצמה. מתוך חופש. מתוך הבנה שכל שנייה שאתה חי היא חסד. כל מבט, כל נשימה, כל שיחה זו מתנה זמנית. ואם העולם יתפוצץ מחר לפחות היום אהבת. לפחות היום צחקת. לפחות היום היית אמיתי.

ואם מישהו יגיד שזה שטויות, שזו עוד הזיה פילוסופית שמתאימה לסרטים ולא למציאות יוליאו יענה בשקט: גם אתם בסוף תתפוצצו. לא מטאפורית. ממש. הגוף, הזהות, הזיכרונות. כל זה ייעלם. אז למה לפחד מזה כשהעולם עושה אותו דבר? הוא בעצם מחבר בין סוף אישי לסוף קוסמי ומראה שזה לא נפרד. כולנו חלק מהתהליך הזה. כולנו פיצוץ מהלך. חלק מתהליך ענק של שינוי.

ולסיום, אם נביט רגע פנימה ונשאל האם אני מוכן להתפוצץ? לא במובן הפיזי, אלא במובן של לוותר על כל מה שאני חושב שאני אולי נופתע לגלות שהפיצוץ הזה הוא לא סוף הדרך, אלא תחילת השחרור האמיתי. וזה, אחי, רעיון שלא רק יושב טוב בראש הוא גם מדגדג בנשמה.

מסכימה אני גם חושבת שהוא טועה אבל בתיאוריה של הפינגווין בדיכאון

בואנה נקודה למחשבה

ייתכן שהשדים עליהם מדבר רומיאו אינם יצורים מיסטיים בהכרח אלא דימויים מטאפוריים לפחדיו של האדם אולי אפילו למצב התודעה האנושית בעידן הנוכחי אם כך, יש לבחון את דבריו לא כנבואה על סוף פיזי אלא כביטוי לחשש עמוק מפני התפוררות מוסרית.

שואל השאלה:
^לדעתך התיאוריה הזו יכולה להוכיח את כך שאתה מקיים משגל עם חיות המחמד הדמיוניות שיצרת לעצמך בראשך?

לא בדיוק
אני אוהבת את התאוריה הזאת
סך הכל לכל טירוף יש קץ

^אלה סוג השאלות שאת אוהבת על פניי השאלות שליי??

וואו לקחת אישית חחח

שואל השאלה:
עזבי אותו וואי

גם בני המאיה אמרו שסוף העולם יקרה ב2012
הרבה אנשים לקבוצות פרימיטיביים טענו דברים כאלה ללא ביסוס
העולם ייהרס רק מאיתנו