יאוש שלא מדעת הווי יאוש?

שואל השאלה:
^אבל מה התשובה

ההלכה היא שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש

שואל השאלה:
ולראשון שענה, זה לא פילוסופיה זה סוגיה בגמרא ששואלת אם בן אדם איבד חפץ שהוא לא יכול יותר להשיג והוא לא יודע שהוא איבד האם לבן אדם אחר מותר לקחת לעצמו

זה חזק העניין. קצת רחוק שיקרה במציאות

שואל השאלה:
^למה

מעולם לא ראית חפץ שנפל למישהו ברחוב?

שהוא לא שם לב שנעלם לו ועדיין שווה ערך שאני ירצה לקחת אותו? זה הגיוני רק בכמה דקות הראשונות לאיבוד.
על כל פנים אתה לומד תורה לשמה ב"ה, גם אם זה לא כו"כ מקרה מצוי

כי הבן אדם ודאי יתייאש שידע שזה נאבד לו כתוב בגמרא שזה כמו צווח על ספינתו שטבעה בים
בן אדם טבע לו ספינה והוא צוער שהוא לא מתייאש ממנה אז וודאי שהוא מדבר שטויות אז גם אם נגיד אתה רואה שנופל לבן אדם כסף ברחוב אז לפי ההלכה מותר לקחת את זה לדעתי לפי המוסריות העצמית עדיף להחזיר לו אבל מצד ההלכה אין צורך כי בשניה שהוא יראה שחסר לו הכסף הזה אז הוא כבר יתייאש כמובן מדברים על כמות קטנה של כסף שנפלה לאדם מהכיס לא מקרים אחרים

^ההלכה היא ייאוש דלא מדעת לא הוי יאוש
זה אומר שאסור לקחת את הכסף אלא אם כן הוא כבר התייאש בפועל.

יאוש זה שאדם מוותר בליבו על חפץ שאיבד. אבל אם הוא לא יודע שאיבד אותו הוא לא יכול להתייאש ממנו, כי אין לו על מה להתייאש. רק כשידע שאיבד את החפץ והתייאש זה נחשב ייאוש.

לכן, אם אדם איבד חפץ בלי לדעת, גם אם בפועל הוא כבר לא ימצא אותו זה עדיין לא נחשב ייאוש, כי הייאוש שלו לא היה "בדעת"

שואל השאלה:
אבל גם ככה הוא יתייאש כי כך או כך אין לו ְדרך להשיג את החפץ.
אז לא הבנתי .

אני פשוט למדתי רק את 7 ההוכחות הראשונות

מההוכחות אתה לא אמור להבין את הסברא
את הסברות לשני הצדדים אתה אמור להבין בהתחלה
ההוכחות רק עוזרות להבין איזה סברא היא האמיתית.

בעל מקרה אני אנסה להסביר את הצדדים יותר טוב.
הם בעצם נחלקו מה זה יאוש לפי ההלכה, מה אדם צריך לעשות כדי שהחפץ שלו יהיה במצב שנקרא "יאוש"
האם הדעת של האדם הספציפי היא זו שעושה את הייאוש (ואז ברור שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש), או שמא זה דבר שתלוי בדעת בני אדם באופן כללי, ודעת רוב בני אדם (כלומר התשובה לשאלה האם רוב מוחלט של בני האדם היו מתייאשים במקרה כזה) אומרת שבמקרה כזה יש יאוש. ודעת רוב בני אדם זה דבר מיידי (כי התשובה לשאלה הזאת ידועה מראש).

(כך נראה לי להסביר את המחלוקת, מוזמנים להציע הסבר יותר טוב אם אתם מכירים)

^אני מקווה שזה היה מספיק מובן
אם לא, תגיד לי ואני אנסה להסביר

מחלוקת רבא אומר הוי יאוש ואביי אומר לא הוי יאוש
יסוד המחלוקת הוא האם אפשר להגדיר דבר שהבעלים עוד לא יודעים שהוא נאבד, אבל כאשר הוא ידע הוא בוודאי יתייאש - כייאוש מעכשיו, או לא.

לא הווי יאוש

אני לא מבין בפילוסופיה אבל אני יכול לשאול הפוך אם יאוש הוא מודע האם הוא יאוש אמיתי?