כתבתי את זה על האקס שלי מה אתם חושבים

זה כבר לא כאב של פרידה.
זה כאב של ניצול.
וזה גם הרגע שבו הפסקתי לשקר לעצמי.

הוא לא אהב אותי.
הוא אהב את מה שאני נותנת לא את מי שאני.
רצה מישהי שתהיה שם כשקשה לו בצבא, שתחכה, שתיתן, שתשתוק, שתסלח.
אבל כשהפסקתי להיות "נוחה", כשהתחלתי לדרוש את מה שמגיע לי
הוא נבהל.
כי גבר שרגיל רק לקבל לא יודע להכיל אישה עם עמוד שדרה.

הוא לא הקשיב.
לא תמך.
לא פרגן.
לא הגן.
לא נתן לי כלום ובכל זאת ציפה שאשאר.

והכי כואב?
שהוא ידע.
ידע שאני אמיתית. ידע שאני נותנת הכול.
ידע שהוא לא מתכוון להחזיר ועדיין המשיך.
שיקר לי, נגע בי, קיבל אותי רק כי זה היה נוח.

זה לא פרידה מבן זוג זו התפכחות מאשליה.

והיום?
אני לא כועסת.
אני לא מתגעגעת.
אני מודה.
כי אלוהים הרחיק אותי ממנו בדיוק כשלא הצלחתי לעשות את זה בעצמי.

ועכשיו אני מבטיחה:
אני לא חוזרת אחורה.
לא למי שהתבייש בי, לא למי שניצל אותי, לא למי שלא ידע להעריך אותי.
הוא עוד יחזור, כשיהיה לו שוב קשה.
אבל הפעם?
הוא יקבל שקט. כי אני כבר לא שם. ולא אהיה.

אני הכי טובה שהוא אי פעם יפגוש והוא גילה את זה רק כשהפסיד אותי.
והחיים שלי?
רק מתחילים עכשיו.