19 תשובות
יש לי הפרעת אישיות גבולית והפרעת אכילה
יש יותר מידי לספר על הדברים האלה אבל בוא נגיד שהחיים לא קלים חח
יש יותר מידי לספר על הדברים האלה אבל בוא נגיד שהחיים לא קלים חח
אני אישית עברתי משבר נפשי קשה בעקבות מוות של אמא שלי
לא אפרט יותר, רק אגיד שאני כיום בטוב יותר
ובשיקום
ומתגוררת עם שותפים, עשיתי שירות לאומי וכיום גם עובדת, משלימה בגרויות לקראת תואר (שאמן שאצליח להתקבל אליו), עושה רישיון נהיגה ועוד
לא אפרט יותר, רק אגיד שאני כיום בטוב יותר
ובשיקום
ומתגוררת עם שותפים, עשיתי שירות לאומי וכיום גם עובדת, משלימה בגרויות לקראת תואר (שאמן שאצליח להתקבל אליו), עושה רישיון נהיגה ועוד
הפרעות קשב וריכוז
כאילו מהסוג של חרדות ופוסט טראומה או אוברטינקינג או יותר ocd או adhd?
נראה לי הם התכוונו יותר חרדות ופחות neurodivergent
דיכאון
הייתי מאובחנת בדיכאון ובולמיה
זה התבטא אצלי בזה שהתנתקתי מכל החברים שהיו בחיים שלי הפסקתי להגיע למסגרת הלימודית עם הזמן היו אצלי פגיעות עצמיות ומאוד מורחקת מכל הסביבה שלי התקפי זלילה והקאות
ברוך ה אני במקום הרבה יותר טוב ורק מנסה להחלים מבולמיה אחריי תקופה של אישפוז
מוזמן לפנות אליי בפרטי אם צריך❤
זה התבטא אצלי בזה שהתנתקתי מכל החברים שהיו בחיים שלי הפסקתי להגיע למסגרת הלימודית עם הזמן היו אצלי פגיעות עצמיות ומאוד מורחקת מכל הסביבה שלי התקפי זלילה והקאות
ברוך ה אני במקום הרבה יותר טוב ורק מנסה להחלים מבולמיה אחריי תקופה של אישפוז
מוזמן לפנות אליי בפרטי אם צריך❤
יש לי חרדה חברתית אוסידי וטריכילומניה
די קשה להתנהל כרגיל עם כל הדברים האלה אז כן באסה
די קשה להתנהל כרגיל עם כל הדברים האלה אז כן באסה
יש לי דיכאון וחרדה (חרדה חברתית וחרדה כללית)
לגבי הדיכאון והחרדה הכללית אני סובלת מהם כבר תקופה כמעט 4 שנים
ההורים שלי יודעים
הייתי בטיפול ובנוסף הפסיכולוגית שלי אמרה שיש סיכוי גדול ללדיכאו קליני וחרדה חברתית (אני לא מאובחנת על ידי פסיכיאטר) אבל ההורים שלי בכל זאת לא עושים הרבה לגבי זה בבית לפחות
היה מאוד קשה ועדיין מאוד קשה לי לתפקד עם כל הדרישות היומיומיות והכי בסיסיות כמו למשל ללכת לבית הספר באופן סדיר, אני עדיין לא מצליחה לעשות את זה
אבל אני חושבת שהמצב הנפשי שלי מתחיל להשתפר אחרי הרבה הרבה מאוד זמן ועבודה עם עצמי, מקווה שלא יהיה לי שוב נפילה ואחזור להיות במקום הזה
אופסי נראלי אמרתי קצת יותר מדי
לגבי הדיכאון והחרדה הכללית אני סובלת מהם כבר תקופה כמעט 4 שנים
ההורים שלי יודעים
הייתי בטיפול ובנוסף הפסיכולוגית שלי אמרה שיש סיכוי גדול ללדיכאו קליני וחרדה חברתית (אני לא מאובחנת על ידי פסיכיאטר) אבל ההורים שלי בכל זאת לא עושים הרבה לגבי זה בבית לפחות
היה מאוד קשה ועדיין מאוד קשה לי לתפקד עם כל הדרישות היומיומיות והכי בסיסיות כמו למשל ללכת לבית הספר באופן סדיר, אני עדיין לא מצליחה לעשות את זה
אבל אני חושבת שהמצב הנפשי שלי מתחיל להשתפר אחרי הרבה הרבה מאוד זמן ועבודה עם עצמי, מקווה שלא יהיה לי שוב נפילה ואחזור להיות במקום הזה
אופסי נראלי אמרתי קצת יותר מדי
אני בדיכאון מגיל 5.5
יש לי תסמונת טורט
אני על הרצף בתפקוד גבוה מאוד
10 אנשים שהיו מאוד קרובים עליי מת!
יש לי ocd וadd
ויש עוד דברים שאני מעדיף לא לכתוב פה(:
יש לי תסמונת טורט
אני על הרצף בתפקוד גבוה מאוד
10 אנשים שהיו מאוד קרובים עליי מת!
יש לי ocd וadd
ויש עוד דברים שאני מעדיף לא לכתוב פה(:
ocd.. מחשבות טורדניות 24/7, מאוד קשה להחלים מזה גם היה לי הפרעות אכילה וחרדה חברתית וכללית, אני כרגע במצב הרבהה יותר טוב אבל מורחקת חברתית:) זו הדרך הכי שלווה
חרדה חברתית, דיכאון ודרמנטילומניה- כל זה לא מאובחן כי אני לא הולכת לפסיכולוג/פסיכיאטר.
חרדה חברתית:
נובעת אצלי מחוסר ביטחון קיצוני ושנאה עצמית לאורך שנים.
אני מתרחקת מאנשים ככל שאני יכולה בכל סיטואציה: אני אבחר תמיד את הדרך שאין בה אנשים נטו בגלל זה. אני מבטלת תוכניות עם אנשים או דוחה אותם כמה שאני יכולה כמעט תמיד.
אני שונאת להיות מסביב להרבה אנשים זה מאוד מאוד לא נעים לי והרבה רעש וקולות מעצבנים אותי.
אחרי ובמהלך כל מפגש עם אנשים אני מבקרת כל מילה שיצאה לי מהפה.
צומת לב גורמת לי להרגיש חוסר נוחות וביטחון בצורה קיצונית.
אני מסננת אנשים שמתקשרים אלי וכותבים לי, כי זה מלחיץ אותי ואני במשך הרבה זמן יושבת ומנסחת הודעות בשביל שיצאו בצורה שלא תדרוש יותר מידי תגובות ושיפוט מצד אלה שקוראים אותה.
אני שונאת שונאת לחצות את הכביש כשמכונית עוצרת לי או להיכנס לחדר מלא אנשים, זה גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח.
אני נכנסת ללחץ ועצבים כשיש לי תוכניות עם אנשים שאני לא מכירה, עד למצב שאני לא ישנה בלילה ומתקשה לתפקד לאורך היום.
יש לי נטייה לבודד את עצמי, ובחופש הגדול האחרון למעשה בודדתי את עצמי מאנשים ונראה לי הייתי בדיכאון בגלל זה.
אני מרגישה שבכל רגע שאני מחוץ לבית אנשים שופטים אותי.
אני שונאת לישון במקומות שהם לא הבית שלי.
אני שונאת את יום ההולדת שלי מגיל 12 בערך.
אני לא יכולה לשמור על קשר עין עם אנשים חוץ מחברות טובות שלי ובני משפחה מסוימים וגם זה לא תמיד נכון.
הלב שלי דופק חזק ואני מזיעה כשאני מדברת עם אנשים שלא יוצא לי לדבר איתם הרבה, לפעמים אפילו היד רועדת מלחץ, לא מפחד.
אני לא יכולה להיות ספונטנית. זה מאוד לא נעים לי.
אני משחזרת וממציאה סיטואציות אפשריות בראש שלי מלא מלא.
יש לי בעיות אמון.
אני מגמגמת לפעמים, ומדברת מהר, חלש ולא מובן.
אני לא יודעת למה אבל אני לא אוהבת שאנשים אומרים את השם שלי לידי ומדברים עלי. מפריע לי לשמוע את השם שלי.
אני יודעת שלאף אחד לא באמת אכפת ממני (הכוונה לאנשים זרים) אבל אבל כל רגע נתון אני מרגישה ששופטים אותי.
דיכאון:
אני די בטוחה שהיה לי, אבל שוב, לא מאובחן.
זה התחיל בסוף שנת הלימודים ולאט דעח כשהתחילה שנת הלימודים- זאת אומרת, בערך חודשיים וחצי, חולי קצת יותר..
הרגשתי חוסר עניין והנאה מדברים שגורמים לי לטוב, התבודדות והסתייגות מאנשים, עייפות, תחושת ריקנות ושעמום. הרגשתי לפעמים קצת מתה, כי הכל מרגיש חסר טעם ושום דבר לא מביא סיפוק והנאה. הפרעות שינה גם- במשך חודש לקח לי שעתיים-ארבע שעות להרדם בלילה.
זה היה בודד מאוד, לא הייתי בקשר עם חברים בכלל ואמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכולוג (בסוף לא קרה).
זה נגמר אמנם, אבל זה עדיין איתי.. יש ימים שזה חוזר וזה די נורא, אבל כשנמצאים בזה הרבה זמן, מתרגלים לזה ואז אפילו יותר קשה לצאת. יש לי תחושה שזה יקרה לי עוד..
דרמטילומניה:
(הפרעת חיטוט בעור) יש לי כבר שנים. ההפרעה עצמה מתבטאת בתלישה וחיטוט בעור, זה מקביל להפרעה שבה אנשים תולשים שיער או ריסים. אצלי:
בידיים, בקרקפת, בעורף וגב ולפעמים ברגליים. לרוב זה סביב הציפורניים בידיים, אני בעצם תולשת את העור סביב הציפורן עד שיורד דם, יש תקופות שכל האצבעות שלי מלאות בפצעים. אני רגילה לשמור טישו בכיסים שלי ואלכוג'ל בתיק- בשביל לטפל ולספוג את הדם במידי. אני עושה את זה כל הזמן: סביב אנשים, בבית הספר, בזמן שיחה עם מישהו, לפני השינה, מול הטלוויזיה- במודע ולא במודע, במכוון ובטעות.
וכן, זה נראה די חולני מהצד.
חרדה חברתית:
נובעת אצלי מחוסר ביטחון קיצוני ושנאה עצמית לאורך שנים.
אני מתרחקת מאנשים ככל שאני יכולה בכל סיטואציה: אני אבחר תמיד את הדרך שאין בה אנשים נטו בגלל זה. אני מבטלת תוכניות עם אנשים או דוחה אותם כמה שאני יכולה כמעט תמיד.
אני שונאת להיות מסביב להרבה אנשים זה מאוד מאוד לא נעים לי והרבה רעש וקולות מעצבנים אותי.
אחרי ובמהלך כל מפגש עם אנשים אני מבקרת כל מילה שיצאה לי מהפה.
צומת לב גורמת לי להרגיש חוסר נוחות וביטחון בצורה קיצונית.
אני מסננת אנשים שמתקשרים אלי וכותבים לי, כי זה מלחיץ אותי ואני במשך הרבה זמן יושבת ומנסחת הודעות בשביל שיצאו בצורה שלא תדרוש יותר מידי תגובות ושיפוט מצד אלה שקוראים אותה.
אני שונאת שונאת לחצות את הכביש כשמכונית עוצרת לי או להיכנס לחדר מלא אנשים, זה גורם לי להרגיש מאוד לא בנוח.
אני נכנסת ללחץ ועצבים כשיש לי תוכניות עם אנשים שאני לא מכירה, עד למצב שאני לא ישנה בלילה ומתקשה לתפקד לאורך היום.
יש לי נטייה לבודד את עצמי, ובחופש הגדול האחרון למעשה בודדתי את עצמי מאנשים ונראה לי הייתי בדיכאון בגלל זה.
אני מרגישה שבכל רגע שאני מחוץ לבית אנשים שופטים אותי.
אני שונאת לישון במקומות שהם לא הבית שלי.
אני שונאת את יום ההולדת שלי מגיל 12 בערך.
אני לא יכולה לשמור על קשר עין עם אנשים חוץ מחברות טובות שלי ובני משפחה מסוימים וגם זה לא תמיד נכון.
הלב שלי דופק חזק ואני מזיעה כשאני מדברת עם אנשים שלא יוצא לי לדבר איתם הרבה, לפעמים אפילו היד רועדת מלחץ, לא מפחד.
אני לא יכולה להיות ספונטנית. זה מאוד לא נעים לי.
אני משחזרת וממציאה סיטואציות אפשריות בראש שלי מלא מלא.
יש לי בעיות אמון.
אני מגמגמת לפעמים, ומדברת מהר, חלש ולא מובן.
אני לא יודעת למה אבל אני לא אוהבת שאנשים אומרים את השם שלי לידי ומדברים עלי. מפריע לי לשמוע את השם שלי.
אני יודעת שלאף אחד לא באמת אכפת ממני (הכוונה לאנשים זרים) אבל אבל כל רגע נתון אני מרגישה ששופטים אותי.
דיכאון:
אני די בטוחה שהיה לי, אבל שוב, לא מאובחן.
זה התחיל בסוף שנת הלימודים ולאט דעח כשהתחילה שנת הלימודים- זאת אומרת, בערך חודשיים וחצי, חולי קצת יותר..
הרגשתי חוסר עניין והנאה מדברים שגורמים לי לטוב, התבודדות והסתייגות מאנשים, עייפות, תחושת ריקנות ושעמום. הרגשתי לפעמים קצת מתה, כי הכל מרגיש חסר טעם ושום דבר לא מביא סיפוק והנאה. הפרעות שינה גם- במשך חודש לקח לי שעתיים-ארבע שעות להרדם בלילה.
זה היה בודד מאוד, לא הייתי בקשר עם חברים בכלל ואמא שלי רצתה לקחת אותי לפסיכולוג (בסוף לא קרה).
זה נגמר אמנם, אבל זה עדיין איתי.. יש ימים שזה חוזר וזה די נורא, אבל כשנמצאים בזה הרבה זמן, מתרגלים לזה ואז אפילו יותר קשה לצאת. יש לי תחושה שזה יקרה לי עוד..
דרמטילומניה:
(הפרעת חיטוט בעור) יש לי כבר שנים. ההפרעה עצמה מתבטאת בתלישה וחיטוט בעור, זה מקביל להפרעה שבה אנשים תולשים שיער או ריסים. אצלי:
בידיים, בקרקפת, בעורף וגב ולפעמים ברגליים. לרוב זה סביב הציפורניים בידיים, אני בעצם תולשת את העור סביב הציפורן עד שיורד דם, יש תקופות שכל האצבעות שלי מלאות בפצעים. אני רגילה לשמור טישו בכיסים שלי ואלכוג'ל בתיק- בשביל לטפל ולספוג את הדם במידי. אני עושה את זה כל הזמן: סביב אנשים, בבית הספר, בזמן שיחה עם מישהו, לפני השינה, מול הטלוויזיה- במודע ולא במודע, במכוון ובטעות.
וכן, זה נראה די חולני מהצד.
אנונימי
האחרונה, על החרדה i know it all too well
מה שעזר לי זה לשאול את עצמך לפני שאת יוצאת האם הם שופטים אותי, או האם אני שופטת אותי? וגם לשים שירים בבוקר שאת ממש אוהבת ולרקוד/ להיות אנרגטית. אני אוהבת מוזיקה של 2015 בבוקר ובאמת שזה שינה לי את החיים
מה שעזר לי זה לשאול את עצמך לפני שאת יוצאת האם הם שופטים אותי, או האם אני שופטת אותי? וגם לשים שירים בבוקר שאת ממש אוהבת ולרקוד/ להיות אנרגטית. אני אוהבת מוזיקה של 2015 בבוקר ובאמת שזה שינה לי את החיים
^כן.. אני יותר מידי עמוק בתוך זה בשביל זה לצערי..
אני גם שונאת לרקוד. בוקר זה החלק הנורא ביותר ביום שלי ויש לי הפרעות שינה (dspd) אז אני תמיד מצוברחת בבקרים.
אני גם שונאת את עצמי- מראה ואופי, ולכן כבר ידוע לי שאני שופטת את עצמי יותר מכל בן אדם אחר.
בכל מקרה את מתוקה, תודה 3>
אני גם שונאת לרקוד. בוקר זה החלק הנורא ביותר ביום שלי ויש לי הפרעות שינה (dspd) אז אני תמיד מצוברחת בבקרים.
אני גם שונאת את עצמי- מראה ואופי, ולכן כבר ידוע לי שאני שופטת את עצמי יותר מכל בן אדם אחר.
בכל מקרה את מתוקה, תודה 3>
אנונימית
דיכאון נחשב?
שואל השאלה:
^ברור
^ברור
אנונימי
היה לי כמה מאפיינים של ptsd מה- 7/10 שסחבתי מלא זמן. אין לי כרגע את זה. עברתי טיפול קצר והכל טוב
אמ אם חרדה ocd ודיכאון נחשב אז כן.
אני מכיתה א' עם חרדות קשות לרמה של התקפי חרדה של חודשים.
אצלי זה כאב מאוד חזק בבית החזה עד לכדי בכילה.
וגם כל הזמן יש לי פרנויות מוזרו וכל מיני אמונות לא הגיוניות.
היו לי ימים שבגלל שראיתי צל כשהתעוררתי הייתי בטוחה ב100% שאני הולכת למות בסוף היום.
וכל היום הייתי בחרדה נוראית.
גם יש לי מחשבות טורדיניות מעצבנות על שהמוח שלי חושב על להכניס דברים חדים לעיניים של לחתוך את הצוואר לקפוץ וכביש לזרוק את הטלפון.
זה גורם לחרדה ולכן אני תמיד מחביאה דברים חדים.
בדיכאום זה יותר בזמן האחרון אני מרגישה שסביב הידיים שלי יש משקולות ככה שכל פעולה לוקחת אנרגיה מפחידה.
זה מרגיש ששום דבר לא משמח שאין לי כוח לכלום ושאני לוקחת את כל האנרגיה על לשרוד.
אני מכיתה א' עם חרדות קשות לרמה של התקפי חרדה של חודשים.
אצלי זה כאב מאוד חזק בבית החזה עד לכדי בכילה.
וגם כל הזמן יש לי פרנויות מוזרו וכל מיני אמונות לא הגיוניות.
היו לי ימים שבגלל שראיתי צל כשהתעוררתי הייתי בטוחה ב100% שאני הולכת למות בסוף היום.
וכל היום הייתי בחרדה נוראית.
גם יש לי מחשבות טורדיניות מעצבנות על שהמוח שלי חושב על להכניס דברים חדים לעיניים של לחתוך את הצוואר לקפוץ וכביש לזרוק את הטלפון.
זה גורם לחרדה ולכן אני תמיד מחביאה דברים חדים.
בדיכאום זה יותר בזמן האחרון אני מרגישה שסביב הידיים שלי יש משקולות ככה שכל פעולה לוקחת אנרגיה מפחידה.
זה מרגיש ששום דבר לא משמח שאין לי כוח לכלום ושאני לוקחת את כל האנרגיה על לשרוד.
יש לי היפוכנדריה וחרדה חברתית ובכללי חרדות מכל דבר
זה בא לידי ביטוי ברעידות- בידיים, רגליים ואפילו עיניים
באמת לפעמים מביך אותי לדבר עם אנשים רק כי אני מפחדת שהעיניים שלי ירעדו מולם
בנוסף לזה יש לי ocd אבל על דברים מסוימים שאני נגיד צריכה לסדר משהו ספציפי ואם זה לא יוצא מושלם אני משתגעת וזה יפריע לי ברמות ואני ארגיש שהיום שלי נהרס
וגם adhd
זה בא לידי ביטוי ברעידות- בידיים, רגליים ואפילו עיניים
באמת לפעמים מביך אותי לדבר עם אנשים רק כי אני מפחדת שהעיניים שלי ירעדו מולם
בנוסף לזה יש לי ocd אבל על דברים מסוימים שאני נגיד צריכה לסדר משהו ספציפי ואם זה לא יוצא מושלם אני משתגעת וזה יפריע לי ברמות ואני ארגיש שהיום שלי נהרס
וגם adhd
אנונימית
באותו הנושא: