האם המוסר האוניברסלי תקף כאשר קיומה של מדינה דמוקרטית בסכנה?

האם מוסרי לחברה דמוקרטית, מואשמת באכזריות, להפעיל כוח צבאי כנגד אוכלוסייה שבקרבה מסתתרים גורמים טרוריסטיים גם אם הדבר גורם לנפגעים אזרחיים כאשר האלטרנטיבה היא חורבן קיומי שלה עצמה ושל אזרחיה?

בהקשר לישראל ופלסטין: כאשר מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית בעלת צבא מוסרי לפי קוד אתי מחמיר, נאלצת להילחם בארגון כמו חמאס, ארגון שמתחבא מאחורי ילדים, נשים ובתי חולים, האם העולם רשאי לשפוט אותה באותם כלים מוסריים שבהם שופטים דיקטטורות וטוטליטריות? והאם עצם הדרישה מישראל "להתאפק" מול טרור שמטרתו חיסולה, היא ביטוי של מוסר אוניברסלי או אנטישמיות מוסרית בתחפושת?

האם אפשר לצפות ממדינה דמוקרטית, ששואפת להגן על אזרחיה ובמקביל לא לשדר מסר של אלימות, להתנהג לפי סטנדרטים מוסריים שבפועל לא חלים על מדינות אחרות בסיטואציות דומות? אם נניח שישראל צריכה "למצוא פתרונות אחרים" ולהימנע משימוש בכוח צבאי, מה הפתרון האמיתי? האם, על פי עקרונות המוסר האוניברסלי, על מדינה לחפש כל דרך אפשרית, גם אם זה ידרוש את חייהם של חפים מפשע, על מנת לשרוד ולהגן על קיומה? או שמא לא קיים כל מקום לאיזון במלחמה בין מוסר להישרדות?

נראה כי יש כאן סתירה יסודית: המוסר שמבקשים להטיל על ישראל לא נמדד על פי קריטריונים אובייקטיביים, אלא על פי אמות מידה שמטרתן להנחות את העולם למלחמה בנרטיב של אלימות, מבלי להבין את המורכבות של ההגנה על מדינה דמוקרטית מול אויב חסר רחמים.