האם יש משמעות לחיים, או שאנחנו אלה שממציאים אותה כדי להתמודד עם האבסורד של הקיום?

משמעות החיים היא להתרבות ולחיות את הרגע

בתור מישהי שקראה את מיתוס סיזיפוס אבל גם מאמינה בה, אני מרגישה שהשאלה על משמעות החיים לא חייבת להיגמר באבסורד. קאמי מדבר על יקום שותק וחסר משמעות, ואצל אדם שלא מאמין - זה באמת יכול להרגיש ככה. אבל כשיש אמונה, השתיקה הזאת לא ריקה - היא עמוקה. היא מרחב שבו בוחנים את האמונה, את החוסן, את הבחירה להאמין גם כשלא רואים הכול ברור. אז אני מבינה את קאמי, ואני לא מזלזלת באבסורד שהוא מתאר, אבל אני בוחרת להאמין שיש משמעות שנמצאת מעבר לו - ודווקא מתוך ההתמודדות עם האבסורד, אני מרגישה קרובה יותר לאמונה

^^לפי מה שאתה אומר אין חובה מוסרית אפילו הבסיסית ביותר ושכל אחד יעשה מה שבא לו גם אם זה על חשבון אחרים, כי גם ככה אין לזה משמעות

זה נראה שלך חסר משמעות באחד בלילה
כפרה מאיפה נפל עליך המוד של השאלות האלה עכשו...
ולשאלתך כן בוודאי שיש אבל זה כל אחד והאמונה שלו

בהסתכלות דתית, המשמעות וודאי קיימת, והיא קודמת לקיום (אלא שמכוח הדת שהיא המשמעות, גם אדם שנראה שחייו חסרי משמעות, עצם החיים הם משמעות, אמנם זה לא דבר רציונלי, לקדש את החיים, אלא זה פן דתי, וגם זה לא בכל דת, וגם בדתות שיש את זה, זה לא בכל זרם בהם).

אם אתה מחפש תשובה שאינה דתית, אז אני מסכים עם האבסורד שלו, אמנם מאידך רואה את הפתרון שלו כחוסר רציונליות, בין מצד הסבל של החיים ובין מצד חוסר המשמעות שלהם, אין לי הרבה כעס על מה שהוא טוען נגד הדת דווקא, אבל מה שהוא טוען נגד הפתרון האחר, אפילו שזה נוח לי שאנשים פועלים כך מסיבות דתיות, לקרוא לזה חכמה, רציונליות, דבר שצריך להלל אותו על זה או לשבח אותו? על מה? על פחדנות מהמוות? על זלזול באנשים שבאמת הולכים לפי הרציונל?

אין לי בעיה עם הטענה קאמי לגבי הבעיה, רק לגבי צורת ההתייחסות שלו לפתרון, אני רואה את זה כפחדנות, וזלזול באלו שנוהגים כמו שצריכים לנהוג אם היו הולכים לפי שכלם, שזה דבר ראוי להערכה ולהערצה, לנתק ולהתגבר על כל צד אנושיות טבעית שמפריעה לאדם וגורמת לו לסבול בלא טעם.

אמנם כל זה רק מנסתכלות שאינה דתית, בהסתכלות דתית נוח לי שאנשים ממשיכים לחיות, גם אם לא מהסיבות שאני בהכרח אסכים איתם.

בתכלס כאילו מה אכפת לי בכלל

אני חושבת שכבר ייצרו משמעות לחיים.
אם זה דרך האמונה, או מוסרית, או מכל דרך.
העניין הוא, שעכשיו יש לך בחירה- האם ובאיזו משמעות אתה בוחר?
משמעות יכולה להיות רגעית- מתי שאצה מחליט שאתה שם את כל החיים שלך על לעבור את הבחינה הזו, או לרצות מישהו. וכשאתה מצליח, אתה קובע לעצמך משמעות חדשה.
משמעות גם יכולה להיות להגיע לגן עדן, או לחיות עד גיל מסוים.
כך דבר בעצם יכול להיות משמעות, והכל קיים. אתה פשוט צריך לבחור את הדרך.
יש משמעות, אנשים "הקימו" אותה כבר.

^לא טענתי שאתה חשבת אחרת אלא פשוט ציינתי משהו כללי לגבי האופן שבו אני רואה את המשמעות האנושית מנקודת מבט אבולוציונית. התשובה שלי התמקדה יותר במקור של הנטייה הזאת מאשר במענה ישיר לשאלה מה עושים איתה

אני חושב שהשאלה שלך מעניינת אבל היא לא מנוסחת בצורה הכי מדויקת. "מה עושים עם הנטייה לחפש משמעות בעולם חסר משמעות" זה משהו שיכול להתפרש בהרבה כיוונים - פסיכולוגיה, פילוסופיה, התאבדויות ומלחמות. כדי להתייחס לזה כמו שצריך, אתה צריך למקד את השאלה לאחד מההיבטים האלה

שאלה של אמונה.
כאדם מאמין, בוודאי שיש משמעות

התשובה השנייה

^^אני מבין למה אתה אומר שצריך להתמקד בפילוסופיה כשעונים על שאלה פילוסופית אבל זה לא תמיד מדויק, במיוחד כשמדובר על השאלה של משמעות. הנטייה לחפש משמעות היא קודם כל תוצר של מנגנון הישרדותי - משהו שהאבולוציה והביולוגיה שלנו פיתחו כדי להתמודד עם מציאות שהיא לפעמים קשה ואבסורדית

אם מסתכלים על זה ככה, המשמעות שאנחנו נותנים לדברים לא באמת מתחילה מפילוסופיה אלא מצורך ביולוגי בסיסי. הפילוסופיה באה אחר כך כדי לנסות לתת צורה או הסבר למה שאנחנו כבר מרגישים או מחפשים מטבע הדברים. וזה נוגע גם לאלוהים(אומר באופן כללי)

אותו הדבר לגבי מוסר

תשובה לשואל השאלה, hot mess ולבא הבוקר:
המשמעות שאנחנו מייחסים לחיים היא מנגנון הישרדותי - דרך שהאבולוציה פיתחה כדי שנוכל להתמודד עם קיום קשה ואבסורדי ולמצוא סיבות להמשיך לחיות, לפעול ולהתפתח. כלומר, המשמעות לא קיימת באופן אובייקטיבי אלא היא תוצר של צורך פסיכולוגי וביולוגי. גם אם מאמינים חושבים אחרת

לך לרב הוא כבר יראה לך את הדרך והמשמעות