אנשים שסיימו בית ספר למה אתם מתגעגעים ??

להיות מוקף באנשים ושיש לי הזדמנות בידיים לליצור עתיד טוב

להפסקות

אני קרוב ללסיים ואני יכול לשתף מה אני מרגיש.
אני יודע שאני הולך לסיים את השגרה שלי ושאני כבר לא אהיה תלמיד בבית ספר ואני אהיה רוב הזמן עצמאי לעצמי ולא יהיה לי מקום חברתי ללכת אליו כל יום שזה יכול להיות בעיה כי אני פחות אתקשר עם אנשים כשאני בבית כי ככה זה עובד וזה פשוט מוזר

תאמת לכלום
אולי לשבת עם החברות בהפסקה

לכלום בחיי

האמת שבאופן מפתיע כן
לחלומות שחשבתי שיקרו לי בתיכון ולא קרו
ולהפסקות עם חברות

לא סיימתי בצפר אבל אני לא צריכה לסיים בשביל לדעת שאני אתגעגע לישון בשיעורי היסטוריה❤:(( מעציב המחשבה שיום יבוא ואני לא אוכל לנצל תזמן לישון על חשבון משהו אחר

אהלן
יבניקית פה
שמעו שנשאר לי רק בגרות במתמטיקה וליטרלי זהו.
אין כבר לימודים עבורי, ברצינות, אנלא באה לביהס.
רק שלא יתנו לי הצטיינות או משהו, חרדה חברתית מכל השכבה וואיי.
זה מוזר כל כך להתגעגע למקום ולמורים ולאנשים.. אבל משהו בי מתגעגע לכל אלה.
נהניתי שם עם כמה שזה נשמע מופרך..
צברתי מלא חוויות, טובות ורעות, אהבות, אכזבות, חברים, בגידות, גילוי עצמי, חרדות, צחוקים והכי פשוט את החיים. במשך 12 שנים. איזה משוגע זה!
היו כמה אנשים לאורך הדרך שבוודאות אזכור, המורה לתנך, המורה לאנגלית, המורה לספורט, הספרן, כמה חברי אמת טובים.. אפילו היו מקומות ספציפיים שאזכור לטובה.. מי היה מאמין!
יותר מכך יכול להיות שגם אתגעגע למבחנים, עבודות, בגרויות, שמעו שזה נוראי כשיש עומס, אבל יש משהו מהנה בלשבת על כיסא עם עוד איזה 20 ילד מפוזרים בכיתה ופשוט לפתור דברים, לאמץ את המוח, בתכלס, זה בשבילנו.
כן.
משונה רצח.
אמנם השכבה שלי בקושי מגובשת, זה די מלא חבורות שונות המוגדרות כ'שכבה', יש אנשים שבחיים לא דיברתי איתם, ובטוח יש כאלו שלא יצא לי לראות בכלל, אבל בכל זאת כשיש אירועים כמו הצגות או טיולים, איכשהו כולם היו מכירים את כולם, גם אלו שהיו יותר לבד מצאו בסופו של דבר את האנשים שלהם, וזה ממש יפה שמגיל כזה צעיר אנחנו גדלים יחד, לומדים יחד, יושבים יחד אינספור שעות באותה כיתה, אודיטוריום, על אותו שביל באותו טיול, באותה מגיפה עולמית ואותו זום ומסיכות, רואים את אותם אנשים שתמיד פחדנו להודות שיש לנו קראש עליהם, אותו אזור בטקס, אותה תקווה, וככה תוך כמה חודשים, אפילו פחות, מתפצלים. חלק צבא, חלק שירות לאומי, חלק אוניברסיטה או עתודה, ו.. זהו?.
אני עוד שניה אבכה מהמחשבה על זה אז אני אעצור פה.
זה באמת עובר בטיל. תאמינו לי.
טוב אני ממשיכה לכתוב פה כי זה פשוט ממשיך לנבוע ממני חח
זה כאילו משהו מאוד מובן מאליו כשאתה בתוך כל המסגרת שבהכרח קיימת לך, וחווה את הקשיים של להסתדר בה, אבל כשאתה עוד שניה בקו הסיום, אתה מבין כמה לא הערכת את התמונה האמיתית, היית רק חלק של פאזל, אשכרה הקלישאה הזאת יוצאת לי מהמקלדת, אבל כן, חלק שעכשיו צריך לצאת לעולם הבוגרים, בלי באמת לדעת איך, ברוב המקרים לפחות, כלומר שם בבית הספר הכל היה ברור, מה עושים, לאן, מתי, פה יש שיעור שם יש טקס שם יש טיול, והיינו מוקפים אנשים, חמורים, שרצו ללמד אותנו, והיו הפרעות בשיעורים, והיו נזיפות, והיו תלמידים מצטיינים, ואירועי שכבה, ועכשיו מה?
תשאירו אותי עוד שנה בבקשה.

מי פה שמכיר אותי המציאות בטח קורא את זה ולא מבין מאיפה התובנות האלה, אני אדם די מופנם ולא היו לי חוויות כאלה טובות לאורך השנים, אין לי מושג מאיפה כל זה בא..
עכשיו אני עם תחושות של אי ודאות, עוד לא עשיתי רישיון כי מפחיד, אין לי כיוון מאוד ספציפי להמשך, אבל צריך להמשיך, ועצמאות זה משהו שצריך ללמוד, אבל בביהס לא לימדו את זה, כי לומדים מניסיון, ועכשיו יש עוד חיים שלמים כדי לנסות.
מפחידד.

בכנות? העובדה שמכריחים אותי לראות אנשים כל יום. מתגעגעת לזה שלא הייתי צריכה להתאמץ בשביל לראות חברים

שיש מורים שיש להם כוח ללמד אותי, אני עכשיו בצבא כבר שנה וחצי ויש לי הרבה דברים שאני עושה בלמידה עצמית באינטרנט וזה פשוט לא אותו הדבר אני מתגעגע לזה שהיה מי שמסביר לי אישית וידע להנגיש לי את המידע

ל"צרות" של הבית ספר שהן הרבה יותר מזעריות ממה שאני חווה היום

בתור יודבתניק, אני יכול לומר שאני אתגעגע לציונים כי זה מעין פידבאק חיובי כזה על השקעה שלי. ולמורים שלי כי הם נחמדים ולכמה אנשים שאני מחשיב חברים שלי(ושאיתם אני כן אשמור על קשר כמו ידידה טובה שלי). אבל אני לא אתגעגע למרבית השכבה שלי, וללחץ שהלימודים גרמו לי(מה שבדיעבד עזר לי ללמוד איך לנהל זמן והכל).
וגם הקטע של לאבד את השגרה שזה כבר שם כי אני בקושי מגיע כי סיימתי 6 מקצועות כבר לחלוטין. ונשאר לי רק מגמות ואנגלית.


אז יש דברים שאני כן אתגעגע אליהם ויש דברים שלא.

לרוטינה של לימודים, שאני יודע מה אני יעשה יום הבא ואיפה אני אהיה.
שאין לי צורך לדאוג לכלום כמעט.

לא לדאוג להכניס משכורת

ללא לשלם מיסים
וזהו
הייתה חרא תקופה בית ספר טוב שנגמרה

למורה צילה חצילה

לחדר אומנות ששם יכולתי ליצור ציורים ולקבל השראה מכל שאר התלמידים האחרים
ולהרגיש מובנת במידה מסויימת ואפילו מקובלת טיפה

להפסקות

לסדר יום, לחיי חברה

להמולת אנשים
לצלצולים ה/שמתחלפים
לשיעור חופשי
לשיעור ספורט
להרגשה של שכבה בכאילו מגובשת
להרגשה של מסגרת תמידית
לאנשים שהכרתי מכיתה א'
לפעמים גם מהגן
למורים
ליועצת
לרכזת שכבה האחרונה שהייתה לנו
(לפעמים היא התנהגה גם כמו יועצת בעצמה)
והיא גם הרכזת בגרויות ומורה למתמטיקה רגילה בנוסף לרכזת בגרויות גם
להרגשה שכולם מבינים אותך כלקויי למידה
(אפילו שממש לא כולם לקויי למידה באותו הדבר)
ואיו צורך להסביר שוב ושוב פחות או יותר כי זה בית ספר ללקויי למידה פחות או יותר
וגם ללישון בהפסקות
וגם לפני תחילת השיעור הראשון, בכיתה

לחויות ולצחוקים עם המורים, רק אחרי שמסיימים מבינים כמה כיף היה למרות הבגרויות והמבחנים, רק אחרי שאתה מסיים אתה מבין כמה כיף זה היה והתקופה הזאת עוברת ממש מהר
שהייתי בתיכון לא האמנתי שאני כל כך אתגעגע לתיכון אבל היום אני מבין כמה