כתבתי פרק ראשון לספר שלי, תנו חוות דעות דעת בבקשה

שואל השאלה:
גררתי את רגליי לכיוונה והתיישבתי בכיסא.
"איף אתה מטונף" היה הדבר הראשון שהיא אמרה והוציא ספריי דאודורנט וריססה עליי.
"מת על המחמאות שלך על הבוקר" אמרתי לה והחנקתי שיעול.
"חנקת".
"אמרתי לך כבר מאה פעמים לא להתיישב לידי אחרי שאתה מעשן אני לא יכולה להריח את זה ככה קרוב" היא אמרה בזעף.
חייכתי אליה וחיבקתי אותה.
היא סיננה קללה, שנינו יודעים שהיא מתה שאני אחבק אותה.
"וואלה איך ככה גדלת לי, מה זה כל השרירים האלה פתאום תגיד לי" היא אמרה תוך כדי שמיששה לי את הזרועות.
"הגוף הזה לא בונה את עצמו לבד גברת" עניתי לה תוך כדי שהנפתי מולה אצבע שלישית.
"טוב לא כזה מרשים אותי אתה יודע" היא אמרה בגלגול עיניים, כמו שהיא אוהבת לעשות כשהיא נהיית קצת נחמדה.
"את מדברת הרבה יחסית למישהי שכמעט טבעה בבריכה... עם מצופים"
"זה היה לפני שנתיים! והמים היו קרים!"
"זה היה יולי"
"אויש סתום כבר."
"את הילדה שאני הכי אוהב לשנוא את יודעת" אמרתי לה בחיוך בדיוק כשהמורה נכנסה.
לאחרונה נהיה לי קשה להתרכז בשיעורים,
לא יכלתי לשמוע את המורה מדברת כשהריח בושם וניל של אלמה זרם לי בנחיריים.
בטח שלא להתרכז במה שהיא כותבת על הלוח כשהשיער החלק שלה מונח ומגיע עד מתחת לחזה שלה.
והחזה שלה. שלא מפסיק לגדול בכל פעם כשאני רואה את זה.
כוסעמק, אני מזוכיסט. למה אני עושה את זה לעצמי.
השיעור התחיל, כבר איבדתי בו עניין.
שלחתי לאלמה פתקים עם מסרים נסתרים וסודיים מאוד.
החל מ"אני רעב" ועד ל"אם צביקה פיק ופו הדב היו מתחתנים היו קוראים לפו הדב פופיק".
היא לא צחקה.
רק שלחה לי פתק בחזרה "אם אתה תעביר לי עוד פתק אני אשים אותו על המצבה שלך." היא אמרה ברצינות ואז נשברה כשחיוך קלה הופיעה על פניה.
גם אני חייכתי.
שכחתי כמה היא עושה לי את זה קל.
בסוף השיעור האחרון להיום,
היא ארזה את הדברים שלה מהר כאילו מישהו רודף אחריה.
"מה את בורחת"
"יש לי פסיכולוגית." היא ענתה בזריזות
"אה, מגניב, תמסרי לה דרישת שלום ממני. אני הבא בתור."
היא הרימה גבה. "לך באמת כדאי."
"אני דווקא סבבה. סך הכול קצת... אה... מוכר סמים קל."
היא צחקה. "יאללה, נו באמת."
"מה באמת?"
"תומר," היא נעמדה מולי עם המבט הזה שלה, החצי מתריס חצי דואג. "אתה אומר שטויות רק כדי לבדוק אם אני אאמין לך."
"והאמנת?"
"ברור שלא." היא סובבה את הגב ויצאה.

ברור שלא.
היא לא אמורה לדעת.
אף אחד לא אמור לדעת.

אבל פתאום לא הצלחתי להוריד את העיניים מהגב שלה כשהתרחקה במסדרון.
כאילו אם היא תלך, יישאר רק רעש.

מהמם אהבתי

זה מושלם
אני היתי רוצה לקרוא את הפרק הבא

ותשמע/תשמעי אני לא יודע מי את /אתה אבל זה משלם ועם בא לך מישהו לנסות הלב את הספר אני יסמך לקרוא אותו
ו בעיניי תמיד צריך מישהו שיעזור לך ובמיוחד שלא מכיר אותך ו אז הוא לא יכול לשפוט אותך אבל זה ספר מושלם אני רוצה את הפרק באה הוא לפחות שזה יצא לאור את השם כי אני יקנה אותו בטוח