יזכור, סיפור שלי ליום הזכרון לחיילי צה''ל

ביום הזיכרון הזה, אני עומד כאן כדי לספר על גיבור שהוא לא רק חלק מהעם שלנו אלא גם חלק מהלב שלי. דוד שלי, אלחנן קלמנזון ז"ל.

בבוקר של שבת, 7 באוקטובר 2023, כשמדינת ישראל הותקפה באופן הברוטלי והכואב ביותר שידעה מזה עשורים, אלחנן לא חיכה לקריאה. יחד עם אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, הוא נסע לקיבוץ בארי מקום שלא הכיר, אל אנשים שמעולם לא פגש מתוך תחושת שליחות עמוקה.
במשך שעות ארוכות, הם פעלו בשטח אויב, חילצו תחת אש מאות תושבים נשים, גברים, ילדים וזקנים מהבתים ומהמקלטים, והעבירו אותם לנקודות מבטחים. הם פעלו בלי מדים, בלי ציוד מלא, רק מתוך אומץ, לב ענק ורוח של אחריות.
הם נכנסו שוב ושוב לבתים כדי להציל חיים. בפעם החמישית שנכנסו, מחבל ירה לעברם. אלחנן נהרג. מנחם נפצע. איתיאל המשיך עד לסיום המשימה.
במותו הפך אלחנן לסמל. לא רק עבור המשפחה שלנו אלא עבור מדינה שלמה. על גבורת המשפחה הוענק פרס ישראל לגבורה אזרחית. אבל יש פרט אחד שאולי לא כולם יודעים: קברו של אלחנן הוא היחיד בארץ שעליו מופיעים שני סמלים סמל צה"ל וסמל המוסד. זה לא במקרה. אלחנן שירת במקומות שקטים, שלא מדברים עליהם, וגם שם פעל באותה מסירות ונחישות.
אני מספר כאן, לא רק כדי לזכור אותו אלא כדי להזכיר לכולנו מהי גבורה אמיתית: לא רק להילחם, אלא לבחור גם כשלא חייבים. לבחור בטוב, לבחור באחריות, לבחור בחיים.
יהי זכרו ברוך , מתגעגע.