9 תשובות
היתה לו רוח הקודש
אנונימית
את התפילה תיקן יעקב נכון, אבל יציאת מצרים זה תקנה של חז''ל.
שואל השאלה:
אנונימי הראשון מה הקשר?
לכל התפילות הנוסח תוקן על ידי חכמים.
מי שתיקן אותם היו שלושת האבות ובהמשך הוספו חלקים - כמו לדוגמה פרקי תהילים...
- תשאל רב בנוגע לזה והוא בטח ישמח לפרט לך בנידון! (אני בספק אם זה המקום הכי טוב לשאלות כאלו)
HHH
שואל השאלה:
אין אפילו סתירה בתנ"ך וזה לא חרטא.
וכבר ענו, זה קתנה של חז"ל- אתה לא רואה?
חז"ל תקנו תקנות רבות.
יעקב אבינו לא כתב את תפילת ערבית אלא הוא ייסד את הרעיון של להתפלל בערב
ואנשי כנסת הגדולה כתבו את נוסח התפילה
יעקוב אבינו כתב את תפילת ערבית ומוזכרת בא יציאת מצריים וקריעת ים סוף בגלל שזה קרה לפני יעקוב אבינו.
שואל השאלה:
יעקב אבינו הוא הנכד של אברהם אבינו, והילדים שלו ירדו למצרים היו שם 210 שנה ורק אז התרחשה קריעת ים סוף.
המסורת מייחסת את קביעת תפילת ערבית ליעקב אבינו, דהינו הוא תיקן שהתפללו ולא את נוסח התפילה, דבר שהתפתח בתקופת כנסת הגדולה. בברייתא המקשרת בין התפילות לקורבנות, קורבן תמיד של שחר מתאים לתפילת שחרית וקורבן התמיד של בין הערביים מתאים לתפילת מנחה, אך אין קרבן המתאים לתפילת ערבית. המקבילה שניתנת לתפילת ערבית היא הקטרת החלבים והאיברים מהקורבנות שהוקרבו ביום. לכן זמנה בלילה, החל בצאת הכוכבים, כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה.
שלא כמו תפילות שחרית ומנחה, חובת תפילת עמידה של ערבית הוטלה במחלוקת בתקופת המשנה והתלמוד. במסכת ברכות במשנה (דפים כז-כח) מובאת מחלוקת תנאים לגבי החיוב שבתפילת ערבית, שם נאמר: "תפילת הערב אין לה קבע". רבי יהושע סבר כי תפילת ערבית היא רשות, ואילו רבן גמליאל דיבנה סבר שהיא חובה. מחלוקת זו גרמה בסופו של דבר להסרת רבן גמליאל מכס הנשיאות ולהעלאתו של רבי אלעזר בן עזריה. בעקבות זאת נחלקו אמוראים כמי ההלכה. על פי המפורש שם בתלמוד הכוונה היא שערבית אינה חיוב גמור אלא נדחית מפני מצוות אחרות.
המחלוקת לגבי חיוב התפילה נסובה רק לגבי חיוב תפילת עמידה, אך לגבי קריאת שמע לא נחלקו שחובת קריאת שמע בערב היא מדאורייתא. סדר התפילה כמו שמופיע היום בסידורים, בו קריאת שמע וברכותיה קודמים לתפילת עמידה נחשב במשך זמן רב ללא הכרחי.
הרמב"ם, בעקבות דברי הרי"ף, פסק כי לכתחילה תפילת ערבית היא רשות, אך כיום היא חובה משום שרוב ישראל קיבלוה עליהם. צורת חיוב זו יוצרת הבחנה בין נשים לגברים, שכן נשים לא קיבלוה עליהן, ועל כן חיובן בתפילת ערבית פחותה מחיובן בשאר תפילות. בנוסף, היות שמטרת חזרת הש"ץ היא להוציא ידי חובה את המתפללים שאינם יודעים את נוסח התפילה, בתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ. רב נטרונאי גאון תולה את הסיבה למנהג לומר קדיש אחרי ברכות קריאת שמע לפני תפילת העמידה, בדעה שתפילת ערבית רשות, והקדיש משמש כהכרזה שהסתיימה התפילה והרוצה לצאת יצא. (מובא בטור או"ח רלו)
לגבי תפילת העמידה עצמה
תפילת שמונה עשרה תוקנה בידי אנשי כנסת הגדולה כנגד הקורבנות, ועברה עריכה מחודשת ביבנה לאחר חורבן בית המקדש השני, על ידי שמעון הפקולי. קיימות מספר דעות לסיבה שבגללה תוקנו דווקא שמונה עשרה ברכות ואלה מובאות בגמרא. לפני תיקון התפילה, התפלל כל אחד בנוסח אישי. תפילת שמונה עשרה באה לתת נוסח קבוע כדי שגם מי שאינו יודע לדבר עברית כראוי - יוכל להתפלל בשפה ברורה, וכלשון הרמב"ם: "כדי שיהיו (התפילות) ערוכות בפי הכל וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני עניין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך בפי העילג".
התפתחות התפילה ביבנה
בתקופת ישיבת הסנהדרין ביבנה, דעות החכמים היו חלוקות בנוגע לתפילת שמונה עשרה. רבן גמליאל דיבנה סבר כי יש להתפלל את התפילה כפי שהיא - שמונה עשרה ברכות. רבי יהושע סבר כי יש לקצר את התפילה ולהתפלל בכל יום רק מעין שמונה עשרה - תפילה הכוללת את שלוש הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה, לאחר מכן תמצות ברכות הבקשה לברכה אחת, ולבסוף שלוש הברכות האחרונות של תפילת שמונה עשרה המקורית (סה"כ שבע ברכות). רבי עקיבא הביא דעת ביניים - אם האדם בקיא בתפילה הארוכה מתפלל שמונה עשרה ברכות, ואם הוא אינו בקיא בה מסתפק בתפילת מעין שמונה עשרה. להלכה נפסק כי מתפללים שמונה עשרה ברכות, כרבן גמליאל, מלבד בשעת הדחק.
בתקופת זו נוספה ברכה נוספת, ברכת המינים, שהייתה מכוונת, ככל הנראה, כנגד הנוצרים הראשונים. הברכה תוקנה על ידי שמואל הקטן.